אן טיילר, "Clock Dance": האם מי שנישאה למהטמה גנדי חיה בגיהינום?


מה קובע את גורלם של בני אדם? התורשה? הסביבה? ואולי תגובותיהם לאורח החיים שבו גידלו אותם, ולאופי של הוריהם?

בספרה החדש Clock Danceריקוד שעון בוחנת הסופרת האמריקנית אן טיילר (שספרה תייר מזדמן זכה בפוליצר, וספרה האחרון, סליל של חוט כחול, היה מועמד לפרס בוקר מאן), את הסוגיה.

כדי לעשות זאת, היא עוקבת אחרי חייה של הדמות הראשית, ווילמה, בנקודות זמן שונות, במשך עשורים רבים.

הרומן נפתח ב-1967, כשווילמה בת 11, נמשך כעבור עשור, ב-1977, מדלג על עשרים שנה, ולבסוף מגיע לחלקו העיקרי: השנה היא 2017, ווילמה כבר בת 61. כל אחת מנקודות הזמן שבהן אנחנו פוגשים אותה נוגעת באירוע משמעותי מאוד בחייה, נקודת מפנה חשובה, שמאפשרת לנו להבין אותה ואת דמותה.

כמו בציור יפני שמשורטט בקווים שמותירים משטחים ריקים רבים שאותם הצופה מוזמן למלא בעיני רוחו, כך גם ברומן שלפנינו נותרים חלקים רבים, מרווחים בין העשורים שאותם עלינו למלא מתוך המידע שמגיע אלינו בנקודת הזמן החדשה. זוהי טכניקה סיפורית מרתקת. על הקורא להשלים פערים, ולהסכין עם הנתונים החדשים המוצגים בפניו, כאלה שלא היה עד להתפתחותם ההדרגתית. אם לא פוגשים מישהו במשך עשרים שנים נדמה כאילו הדברים שבחייו התרחשו פתאום, שהרי לא השתתפנו בתהליך. ובכל זאת, ההתפתחויות משתבצות היטב בתמונה הכללית. כשווילמה הייתה בת 11 אמה עזבה את משפחתה במפתיע, ובמשך שתי יממות חשו בנותיה נטושות ומבוהלות בשל היעדרותה. ווילמה גדלה להיות אישה שעושה הכול כדי לנהוג אחרת מאמה. שאיפתה העמוקה ביותר היא להיות אדם צפוי, רעיה ואם שבני משפחתה לא יחששו מפני תגובותיה, שילדיה לא יאלצו לבחון כל בוקר את הבעת פניה כדי לדעת מה מצב רוחה, ואם עליהם לחשוש מפני מצבי רוח מפחידים. את אביה היא מעריצה לאורך כל חייה. הוא מבחינתה הטוב שבאדם. עד כדי כך, היא מספרת שנים רבות אחרי מותו, שכאשר הטלפון צלצל נהג אביה לחכות עד תום הצליל, כדי שהמטלפן לא ייפגע…

היא הסיקה אם כן שברצונה להידמות לאביה, או, לחלופין, להינשא לאדם כמוהו. בגיל 61 היא מופתעת מאוד כשבן שיחה אומר לה כי הגיע הזמן לחשוב מחדש, שהרי בחיים קיימות גם אפשרויות נוספות ושונות…

כשקוראים את הרומן אפשר לחוש בהדהוד מחייה של טיילר עצמה. כמו בכל ספריה האחרים, גם ב- Clock Dance היא מתמקדת במשפחה. אבל אם בספריה הקודמים נכחנו בגידולם של ילדים ובחיי הנישואים של זוגות צעירים, ברומן הנוכחי מתמודדת טיילר, שהיא כיום בת 77, עם עניינים אחרים. אין צורך לנחש, למשל, שהיא עצמה התאלמנה זה לא מכבר, ושילדיה הבוגרים עזבו את הבית. ריאיון אתה חושף שאלה בהחלט עניינים שמעסיקים אותה כיום.

אף על פי כן, יש להודות שחלקיו הטובים יותר של הספר הם דווקא אלה שמתארים את ילדותה של ווילמה, ואת שנות צעירותה. אלה אמורים, במידה לא מעטה, רק להקדים את העיקר, שהוא האפיזודה המשמעותית שעוברת עליה בחלקו האחרון והעיקרי של הספר. אלא שדווקא שם התעוררה בי תחושה מסוימת של פירוט יתר, כולל הסברים חיצוניים, שחלקם מופיעים אפילו בסוגריים, ובהם נשמע קולה של הכותבת, במקום שבו היא אמורה להיות סמויה מהעין. (יש ספרים, למשל – מישל עזרא ספרא ובניו – שבהם יש לקולו של המספר תפקיד פעיל. לא כך ברומן שלפנינו, שבו קולה של הכותבת אינו מעוצב כדמות שמשתתפת בסיפור בעקביות. לפיכך כשהוא נשמע בכל זאת, מתקבלת תחושה של תקלה בכתיבה).

חרף ההסתייגות, מדובר בקריאה מענגת, עתירת שנינויות ותיאורים מלבבים. הנה כמה דוגמאות (בתרגומי):

ווילמה יושבת במטוס בטיסה שנמשכת כמה שעות, ובשלב מסוים אומרת לעצמה שהייתה רוצה לקרוא לדיילת ולומר לה: "הספיק לי. אני מבקשת לרדת עכשיו, אם תואילי להביא לי מצנח, אני אצא לדרך". כמה מוכר!

או: "אשתי תמיד אמרה שהגיהינום מבחינתה הוא להינשא לגנדי. […] תחשבי: גנדי היה תמיד טוב. בהשוואה אליו כולם נראו כל כך אנוכיים, חצופים, קולניים ומרוכזים בעצמם".

או (על חדר שבו השתכנה וילמה במשך זמן מה, בבית זר): "החדר סיגל לעצמו את התחושה המיושבת, הבלויה, שיש לאדם בביתו. האנשים שפגשה בצעידות הבוקר שלה כבר חייכו אליה. הגבר שחלף על פני הבית פעמיים ביום, נגרר מאחורי שלושה טריירים, החל לציין את מזג האוויר, ומישהו לקח סוף סוף את בובת הארנבת שניצבה בפינת הרחוב או שפשוט השליכו אותה לפח, בדיסקרטיות."

כמי שקראה את כל ספריה של טיילר, שמחתי גם לפגוש שוב את בולטימור, שהיא תמיד הזירה של עלילות הרומנים שלה. בפרקים הראשונים הופתעתי לגלות שהמיקום והרקע עברו למחוזות אחרים בארצות הברית, אבל עד מהרה חוזרים אל העיר המוכרת כל כך (מהרומנים של אן טיילר. לא מהמציאות!). הפעם מתארת טיילר את העיר מנקודת מבטה של מי שאינה תושבת המקום. משעשע לקרוא את תחושת הזרות שטיילר מצליחה להביע, אף על פי שהיא, ודאי מספרת על רחובות, חנויות, מסעדה, שהיא מכירה היטב.

הספר ראה אור ממש החודש, וכמובן שטרם תורגם לעברית. כרגיל, קראתי אותו באפליקציה הנוחה והיעילה כל כך של קינדל אמזון. הנה הקישור הישיר אליו.

 

2 thoughts on “אן טיילר, "Clock Dance": האם מי שנישאה למהטמה גנדי חיה בגיהינום?”

  1. סיימתי אותו עכשיו ובאתי לקרוא מה כתבת. איזה ספר מלבב! גם מבחינתי הפרק הראשון, של הילדות, היה חזק ביותר, ואחר כך הרגשתי מין אובדן כשנאלצתי להיפרד מווילה הילדה ולעבור פתאום לווילה בת העשרים ואחת… (וזה מזכיר לי את התובנה היפה של וילה שהיא מתגעגעת לאחותה הילדה בת השש, ולא לאחותה האישה הבוגרת שמדברת איתה בטלפון בקול כבד…).
    הספר מעורר המון מחשבות, על וילה עצמה ועל החיים בכלל.
    ומצחיק… מכל הספרים של אן טיילר היה אפשר לאכלס בולטימור שלמה, שהיא ודאי אמיתית יותר מהאמיתית… בכל מקרה השכונה של דניס קצת הזכירה לי את השכונה של מאלפת הכלבים (שכחתי את שמה) ב"תייר מזדמן"…

השאר תגובה