באמצע שנות ה-60 של המאה הקודמת פיזמנו את השיר "אל תעברי לבד ילדה ברחוב" שנגינתו תוססת ועליזה, ומילותיו נשמעו לרובנו משעשעות וחביבות, ואפילו טבעיות ומובנות מאליהן. את הגרסה העברית לשיר המוכר לנו כתב חיים חפר, חתן פרס ישראל לזמר העברי ב-1982.
חפר היה איש רב מעללים. הוא נולד בפולין ב-1925, וכשהיה בן 11 עלה לארץ ישראל עם בני משפחתו והתגורר ברעננה, אז – מושבה.
לא היה ישראלי יותר ממנו: הוא שירת בפלמ"ח, השתתף בהברחת מעפילים, ובגיל צעיר החל לפרסם שירים ופזמונים שכתב. חלקם, למשל – "הן אפשר", "היו זמנים", "הפרוטה והירח", "היי הג'יפ" – היו לסמלי התקופה שבה הוקמה המדינה.
חפר כתב פזמונים ללהקות זמר רבות. אחד מהם, שאותו שרה שלישיית גשר הירקון, הוא, כאמור, "אל תעברי לבד ילדה ברחוב". הנה מילותיו:
אל תעברי לבד ילדה ברחוב
בשיער גולש
אל תעברי לבד ילדה ברחוב
זה משחק באש.
כל הגברים כולם יביטו בך
במבט עורג
כל הגברים כולם יביטו בך
במבט הורג.
הקשיבי
מה יהיה אם אחד פתאום ישבור
את לבך הרך
אל מיטתו לעד אותך יקשור
למה, למה לך?
אל תעברי לבד ילדה ברחוב
בשיער גולש
אל תעברי לבד ילדה ברחוב
זה משחק באש
כל הגברים כולם יביטו בך
במבט אבוד
כל הגברים כולם יביטו בך
כל אחד לחוד,
הקשיבי
מה יהיה אם אחד פתאום ישבור
את לבך הרך
אל מיטתו לעד אותך יקשור
למה, למה לך?
אל תעברי לבד ילדה ברחוב
בשיער גולש
אל תעברי לבד ילדה ברחוב
זה משחק באש.
כל הגברים כולם יביטו בך
במבט רעב
כל הגברים כולם יביטו בך
בעיני זאב,
הקשיבי
מה יהיה אם אחד פתאום ישבור
את לבך הרך
אל מיטתו לעד אותך יקשור
למה, למה לך?
קשה להאמין שהשיר היה עובר בשלום כיום, בעידן MeToo#, כשנשים התחילו לספר על ההטרדות המיניות שעברו, או, במערכה החדשה שמתרחשת לאחרונה, המתויגת #לאהתלוננתי, מסבירות מדוע שתקו כשהטרידו, אנסו, תקפו, פגעו בהן.
ידוע מה שקרה עם פזמון אחר, שגם אותו שרו התרנגולים ואת מילותיו כתב דן אלמגור (סשה ארגוב הלחין):
כשאת אומרת "לא", למה את מתכוונת?
למה את מתכוונת, כשאת אומרת "לא"?
האם ה"לא" הוא "לא" – ובאמת
אולי הוא רק "אולי, אך לא כעת",
או שה"לא" הוא רק "עוד לא"
אולי הוא "או", אולי הוא "בוא"
כי את אומרת "לא" כל כך בחן
שהוא נשמע לי עוד יותר מזמין מ"כן".
כשאת אומרת "לא" אני כבר לא יודע
מבולבל ומשתגע כשאת אומרת "לא"
כי אם אומר: "היא לא רוצה ממש"
אולי מחר תכריזי: "הוא חלש!"
"זה גבר זה? זה סתם קטין –
שומע לא – ומאמין".
ואם אלך אולי תאמרי "חבל"
אם אשאר אולי תגידי: "מנוול".
כשהיא אומרת "לא" למה היא מתכוונת?
למה היא מתכוונת כשהיא אומרת "לא"?
האם זה "לא" כזה מוחלט
או שה"לא" הוא רק זמני בלבד,
אולי הוא "טוב, אך לא עכשיו"
אולי זהו בעצם "נו"
אך אם היו אומרים רק "לא" ו"כן"
אז מה בכלל היה נשאר פה מעניין…
כשאת אומרת "לא" למה את מתכוונת?
למה את מתחננת כשאת אומרת "לא"?
כי אם אינך רוצה בכלל בכלל
הגידי לי "סתלק כבר וחסל!"
תגידי "די" או: "עוף מפה"
רק אל נא, אל תגידי "לא"
כי את אומרת "לא" כל כך בחן
שהוא נשמע לי עוד יותר מזמין מ"כן".
לימים הוסיף אלמגור לשירו בית המבהיר חד משמעית ש"לא" פירושו "לא", כדברי הססמה המושמעת תכופות בהפגנות של נשים נגד אלימות: "לא, הוא לא, הוא לא הוא לא הוא לא! איזה חלק של הלא, לא הבנת עד לפה?"
הנה הבית הנוסף:
כשהיא אומרת "לא" לזה היא מתכוונת,
לזה היא מתכוונת כשהיא אומרת "לא".
לכן ה"לא" שלה סופי, מוחלט,
רק היא קובעת, לא שום בית משפט,
אז תהיה לי תרנגול
ואל תהיה חכם גדול.
היא לא רומזת "כן", או "אולי" או "בוא",
כשהיא אומרת "לא", היא מתכוונת "לא!"
בשנות ה-60 האמינו רבים שהטרדה היא חיזור, ושאישה שיוצאת לרחוב מסתכנת בהכרח, "משחקת באש", שהרי מישהו עוד עלול לקשור אותה למיטתו לעד!
האם העידן ההוא הסתיים באמת?
לאחרונה, בעקבות תהליך הבחירה לבית המשפט העליון של שופט ששלוש נשים התלוננו כי פגע בהן מינית, הכריז נשיא ארצות הברית כי "זוהי תקופה מסוכנת לגברים".
בתגובה עלה ליוטיוב קליפ ויראלי שבו לינזי לאב סטיוארט, מוזיקאית, אמנית פלסטית ומורה לריקוד בת 32 מטקסס, מלווה את עצמה ביוקללי ושרה על חוויותיה של אישה בת זמננו ועל הסכנות שהיא חשופה להן בחיי היומיום, גם עתה:
"אני לא יכולה ללכת ברחוב מאוחר בלילה ולשוחח בטלפון.
אני לא יכולה לפתוח את החלון בבית, כשאני לבדי.
אני לא יכולה ללכת לבד לבר, בלי מלווה.
אני לא יכולה ללבוש חצאית מיני, גם אם אין לי חצאית אחרת.
אני לא יכולה לנסוע בתחבורה ציבורית לבד בערב.
אני לא יכולה להתבטא בכנות ברשתות החברתיות.
אני לא יכולה ללכת למועדון, רק כדי לרקוד עם חברות שלי.
אני לא יכולה להשאיר את כוסית המשקה שלי ללא השגחה."
כאן הוסיפה הצעירה שורה אירונית חוזרת:
"אבל מדובר בתקופה קשה לגברים…
נכון, באמת קשה שהמוניטין שלך תלוי ועומד, וכל אישה שתקפת אי פעם עלולה פתאום לצוץ.
'אני לא יכול לדבר עם כל אישה שמתחשק לי או לשלוח לעברה מבט ישיר, זה כל כך מבלבל, מה, זה אונס, או רק התנהגות חביבה?'
אכן, לא נוח למי שנאלץ לשקול את ההתנהגות שלו."
ואז היא חוזרת לשיר על מה שנשים חוות:
"אני לא יכולה לגור בדירה בקומת קרקע.
לא יכולה ללבוש פיג'מה ממשי כשאני עונה לצלצול בדלת.
לא יכולה לשתות עוד כוסית, גם אם מתחשק לי.
ואסור לי להתעלם ממך או לגרום לך להרגיש שאתה לא חשוב.
אני לא יכולה לרוץ בעיר, עם אוזניות.
לא יכולה לדבר, כעבור 35 שנה, על מי שאנס אותי.
לא יתייחסו אלי ברצינות אם אתאפק ואעצור את הדמעות.
ואני לא יכולה אף פעם לדבר בכובד ראש על הפחדים שלי."
ושוב אל קולם של הגברים:
"כי ברור, זאת תקופה קשה לגברים,
הם כבר לא יכולים לכתוב לאישה עוד ועוד הודעות טקסט ולבקש ממנה שתשלח להם צילומי עירום של עצמה.
לא יכולים לאלץ אישה לשכב אתם כשלא מתחשק לה.
מה בכלל מקנה לה את הזכות להתנגד?
כן, אלה ימים קשים לגברים.
'נשים אוהבות להתנהג כאילו אתה אשם, והן הקורבן!
השמלה שלה הייתה קצרה…
היא הייתה שתויה…
היא לא כזאת תמימה',
איזה מזל שהאבא שלך שופט ושלא ירשיעו אותך!
אהה, הכול בסדר, כן, כן, כי זאת תקופה מסוכנת לגברים…"
אם רוצים להבין עד כמה הזמנים השתנו, ולא רק בעניין היחסים בין המינים, אפשר לבחון שיר נוסף של חיים חפר, משנות ה-50, שאותו כתב למופע מוזיקלי בשם "תל אביב הקטנה".
גם את השיר הזה נהגנו לפזם בחדווה, בלי לתת את הדעת על תכניו המזעזעים, שנחשבו משעשעים, אבל היו אמורים לזעזע גם אז:
שני בנאים פה אנו,
מקאהירו הגענו
תנו רק פיתה ובצל כזית
ונבנה לכם אחוזת בית.
כאן לבנים הנחנו,
שני גרוש מצרי הרווחנו
ובטרם יום יאיר,
תתעורר – תמצא כאן עיר –
יושה,
את הטיט תבחושה,
שמע נא, או ש – או ש –
נבנה את תל אביב.
שמי ירוסלבסקי חסיה,
'ני תלמידת גימנסיה,
בבקרים אני תמיד לומדת
קצת חשבון וקצת שירי מולדת –
אך עת יורד הערב,
אהבתי בוערת –
עם ילובסקי הפואט
בחולות כאן אפלרטט…
ביאליק,
רק שירים תקרא לי,
כתונת אל תקרע לי,
אתה בתל אביב.
עם קרדח וחרב
אנו יוצאים כל ערב,
פוחדים הגנבים מיפו,
אף מקרה של שוד עוד לא היה פה.
כי השומר אמיץ הוא,
לערבים מרביץ הוא!
אם רואה הוא כאן גנב
הוא צורח אחריו:
יללה!
רוח מן הון עבדאללה!
שתמות אינשאללה –
רק לא בתל אביב.
כך תל אביב גודלת,
כבר תושבים יש אלף,
אין מקום כבר בתמונות של סוסקין,
ברחוב הרצל נפתחו שני קיוסקים…
אך איזה גן חיות פה!
כבר אי אפשר לחיות פה
אומניבוס של "מעביר"
מקלקל את האוויר –
משה,
אל נא, אל תחששה,
על אף כאב הראשה
נבנה את תל אביב!
גזענות? סטריאוטיפים? אלימות? הכול כאן: מקומם, מפחיד, דוחה.
קשה להאמין שמישהו יכול היה לשיר את השירים הללו כיום, בלי להיבהל מתכניהם. אז אולי בכל זאת מתרחש איזשהו שינוי, אטי אמנם, אבל מבורך.
בשביל כוס קפה איתך, הייתי שם גם אלף דולר. (שלמה ארצי, לאן לאן לאן)
כשאמא באה הנה יפה וצעירה אז (ורק אז) אבא על גבעה בנה לה בית.
אישה מבוגרת
את אותי מסחררת
לא נגע בך הזמן (שלום חנוך).
ורק הגעתי למצוות, התחלתי ילדות לצבוט (חיים חפר, בחולות).
אני ושולה בחצר
מתנדנדים אל תוך הלילה
החתולים בין הפחים
וגם לי קר בפנים.
מוריד ת'זה שולף ת'הוא
ושולה כמו רובוט בפעולה (שולה להקת אטרף, ראובן סלמון).
רשימה חלקית!
פעם עשיתי מזה שיר:
שיר אהבה בציבור
תְּנִי לִי אֶת יָדֵךְ
יַלְדָּה,
הַגִּישִׁי אֶת שְׂפָתַיִךְ
דֻּבְדְּבַן.
הַקַּיִץ הַזֶּה תִּלְבְּשִׁי לָבָן
וְתִתְפַּלְּלִי לְטוֹב,
וְאַל תֵּלְכִי לְבַד בַּרְחוֹב
יַלְדָּה.
בַּיִת אֶבְנֶה לָךְ עַל גִּבְעָה.
אֲבָל,
פֶּרַח שֶׁלִי הוֹ פֶּרַח
לָמָּה לִבֵּךְ כְּמוֹ קֶרַח?
אֲבָל,
אִם לֹא תָבוֹאִי בְּחָמֵשׁ
יִבֹּל הַפֶּרַח.
איכס…
הנה – אמרת. שוין אינדיד.
מה שכמובן לא מעיד על הסכמה בינינו 😉
מרוב מי טו נשאר בקרוב עם – נאסינג בלו. הרי אם תעבור התער השיפוטית על רוב יצירות האמנות,מאז ומתמיד, ישארו רק מזמורי תהילים והתחסדויות לרוב.
ואגב – חפר, כמי שהכירו שנים לא-מעט, הוא היה איש נעים-הליכות,שופע הומור טוב, ורומנטיקן אמיתי מתחת למסיכת הציניקן-כביכול. ברור שניתן למצוא חופני שובניזם בהרבה מאד טקסטים (במיוחד אצל הפלמ"חניקים…) אבל זה בא, ע"פי רוב, ממקום של חיזור והרבה כבוד לאשה.
מתחשק לי להשיב לך ביידיש "נו, שוין!"…