The Wife", Meg Wolizer": מה קורה לאישה שנהפכת ל"מכונה ליצירת תינוקות"

(אזהרת ספוילרים, למי שלא צפה בסרט או קרא את הספר).

מהסרט "האישה", בכיכובה של גלן קלוז, יצאתי בתחושה שמשהו נותר לא פתור. לקראת סופו האמת המפתיעה מאוד נחשפת: מתחוור כי הסופר המהולל ג'ו קסטלמן, שזכה זה עתה בפרס נובל לספרות, הוא בעצם מתחזה, ומי שכתבה את "ספריו" היא בעצם ג'ואן, אשתו הנאמנה, הנחבאת אל הכלים.

ג'ואן בסרט מתאלמנת מבעלה שזכה בתהילה לא לו, ונשארת נאמנה לזכרו: היא מזהירה את העיתונאי שמבקש כבר שנים לכתוב את הביוגרפיה של בעלה שלא יעז לחשוף את האמת שהוא עצמו חושד בה כבר שנים, אחרי שקרא את מה שג'ו קסטלמן כתב לפני שהכיר את ג'ואן, סופרת הצללים המוכשרת, הזוכה האמיתית בפרס נובל.

שמחתי על ההחלטה לקרוא את הספר כדי להבין מה "באמת" הניע את ג'ואן.

שמו של הסרט בעברית הוא "האישה". היה רגע שבו תהיתי אם מוטב היה לבחור במילה "הרעיה" – The Wife – אבל הבנתי שדווקא המילה שנבחרה נכונה יותר.

כי אמנם הספר נוגע בתפקידה של ג'ואן כרעיה, אבל מהותו במצבה האנושי-נשי, במקום שהיא יכולה לתפוס בעולם, ובקונפלקטים הרגשיים שהנשיות שלה מציבה בפניה.

ג'ואן קסטלמן, הדמות המועלית בספר, היא סופרת מוכשרת מאוד. היא מספרת לנו את סיפורה בגוף ראשון. כדי שקולה יישמע אותנטי, הסופרת שכותבת את דמותה חייבת כמובן להיות מוכשרת מאוד. אכן, הסופרת מג ווליצר בהחלט משכנעת. הטקסט שכתבה מפיה של הדמות שהמציאה שנון ומעמיק. הנה שתי דוגמאות קטנות מתוך השפע שמופיע בספר:

"היא הייתה תמיד מפודרת, מבושמת וענקית: ספה מהלכת", ווליצר מתארת את אחת הדמויות, מתוך פיה של ג'ואן.

"אולי יש עוד צורות-חיים שמעניקות פרסים, ואנחנו פשוט לא יודעים עליהן: 'התולעת השטוחה המוצלחת ביותר', 'העורב היעיל מכולם'", היא מתבדחת.

ווליצר מבקשת לספר לנו על מצבה של אישה-סופרת באמצע המאה ה-20. מדוע היא חשה שאין לה ברירה, אלא להסתתר בצל? להעניק לבעלה את כל התהילה, ולעולם לא לגלות לאיש (אפילו לא לילדיה, החושדים בכך), שהיא היוצרת? שאליה יש להפנות את ההתפעלות ואת התשואות?

כשקוראים את הספר אי אפשר שלא לחשוב על סופרות שכתבו בפסבדונים גברי: למשל – ג'ורג' אליוט, שהתנכרה לכתיבה "נשית" וביקשה לבדל את עצמה ממנה (כפי שאפשר לראות במאמרה "רומנים מטופשים שכותבות גבירות"), או  ז'ורז' סנד, כמו גם סופרות אחרות, למשל – ג'יין אוסטן – שגם הן הסתירו את זהותן, או כמו הסופרת הצרפתייה קולט, שהייתה סופרת הצללים של בעלה, עד שנמאס לה, והיא נפרדה ממנו והצליחה להוכיח שהיא זאת שכתבה את כל היצירות המצליחות שאותו גבר ניכס לעצמו.

אז מדוע ג'ואן אינה נוהגת כמו קולט (שסיפורה האמיתי העניק אולי השראה למג ווליצר)?

הספר אכן מספק תשובות ומחדד אותן. הסרט הוא אמנם עיבוד מוצלח, אבל יש בהחלט הבדלים בין שתי היצירות. אחת מהן שולית לכאורה: בסרט ג'ו קסטלמן זוכה בפרס נובל. בספר הוא זוכה רק בפרס הלסינקי לספרות. ובכל זאת, יש משמעות להבדל: פרס נובל הוא הכבוד האולטימטיבי והרם ביותר שסופר יכול לקבל. אבל מג ווליצר "מסתפקת" בפרס הלסינקי, וג'ואן קסטלמן מודה בפני עצמה שמעולם לא הגיעה לפסגה אמיתית ורמה עד כדי כך. היא אומרת לעצמה שהיא אינה ברמה של סופר כמו ג'יימס ג'וייס, הגאון האמיתי שג'ו קסטלמן, וכנראה גם מג ווליצר עצמה, מעריץ עד בלי די. היא (ג'ואן קסטלמן או מג וולצר?) ערה למגבלות שלה. "זה לא היה פרס נובל, ממש כשם שפינלנד איננה שוודיה".

למרבה ההקלה, בספר ג'ואן מתכוונת לחשוף את האמת. היא מודיעה על כך לבעלה. לא רק שהיא מתכוונת להיפרד ממנו אחרי שישובו הביתה לארצות הברית, היא גם מתעתדת לגשת אל הביוגרף של בעלה, ולספר לו הכול.

אבל אז אין לה ברירה. היא נאלצת לחזור בה מכוונותיה, כי ג'ו קסלמן "מערים" עליה: הוא לוקה בהתקף לב, ומת, כמו נמלט מזירת המאבק ביניהם, ומהסיכוי הנורא שיתגלה לעולם כרמאי שפל.

שפלותו הרבה מתבטאת לא רק בגניבת הדעת ובשוד הרוחני שהוא מבצע לאורך חייו המשותפים עם ג'ואן, שכן על אף העובדה שהוא אסיר תודה (הוא אפילו מעז להודות לה בפומבי מעל בימת הכבוד, חרף התנגדותה שינהג כך), הוא עסוק כל הימים במרדף אחרי נשים אחרות ובבגידה בה, ממש לנגד עיניה.

היא מוקדשת לו. מתפקדת כרעיה, כאם, כמטפלת בו ובילדיהם, היא מפארת את שמו בכתיבתה, והוא, לאות תודה, משכיב כל אישה שנקלעת לדרכו.

הספר נפתח בהחלטתה לעזוב אותו, ולכל אורכו היא מתעדת את כל חולשותיו וצביעותו. "ג'ו תמיד היטיב לשחק ספקנות-עצמית. הוא ידע להיראות פגיע ומעונה…"

הספר חוקר את העולם הספרות, את מהלכיו, את האינטראקציות שמתרחשות בתוכו ואת השאלות שמעסיקות סופרים. דוגמה קטנה: ג'ואן מתארת סופר יהודי, ניצול שואה, ואומרת עליו: "אמנם הערכתי תמיד את לב ברזנר, אבל בעיני הרומנים שכתב רחוקים מהאיכות הגבוהה כל כך שיוחסה להם. אבל אם הייתי מודה בכך בקול רם, למשל בארוחה חגיגית עם חברים, אנשים היו מגיבים כאילו קמתי על רגלי והכרזתי ש'אני אוהבת למצוץ לילדים.'"

הספר בוחן את היחסים בין המינים. כשג'ואן וג'ו פתחו ברומן הסוער שלהם, היא הייתה סטודנטית צעירה, והוא – המרצה שלה. כשהייתה בת תשע עשרה נראתה לה אשתו הראשונה מטורפת. "כל הנשים הראשונות מטורפות – אלימות ומגלגלות עיניים". רק לקראת גיל שישים וארבע היא מבינה את חלקה בשברון החיים של אותה אישה ראשונה, ומצפונה נוקף. באותו שלב היא כבר יודעת שכולם, גברים ונשים, זקוקים לאישה – לרעיה! – בחייהם.

היא מתארת את הריקנות הרגשית השוררת בחייהם של זוגות הנשואים זמן רב מדי:

"שאלתי אותו 'אתה בסדר?' לא כי התעניינתי באמת. זה היה רק רפקלס של חיי נישואים. ברחבי העולם גברים ונשים שואלים זה את זה בתדירות, ובעצם די לשווא, 'אתה-את בסדר?' זה מופיע בחוזה; כך יש לנהוג, כי כך מביעים אכפתיות, תשומת לב, כשבעצם השואל או השואלת משועממים עד לשד עצמותיהם".

308 קוראים בקינדל סימנו (נכון לאוקטובר 2018) את השורות שלהלן, כחביבות עליהם:

"ג'ו אמר לי פעם שהוא די חס על נשים, כי הן זוכות לקבל רק בעל. בעלים מנסים לעזור במתן תשובות, בלהיות לוגיים, בהתעקשות שלהם להפעיל כוח, כאילו שמדובר באקדח-דבק חם. או שהם בכלל לא מנסים לעזור, כי הם במקום אחר, מטיילים בעולם בגפם. אבל נשים, אה, נשים… כשהן לא ממורמרות או נוגות או סופרות את החרוזים שעל חשבוניית האכזבות שלהן, הן מטפלות בכול בעדינות ובקלילות, בלי מאמץ".

האם היו גם גברים שסימנו את השורות הללו?

"גברים בכלל לא מוטרדים. הם יכולים להתהלך בכל מקום בערים קרות, חשוכות, וריקות, והם גם מקרבים את הידיים, משחררים את החגורה, ואז את המכנסיים, ואף פעם לא חושבים 'אני חייב להפסיק את זה ממש עכשיו. אסור לי להמשיך'".

החלטתה של ג'ואן לרמות את העולם ולהעניק לבעלה את כישרונה הספרותי נובעת מהצורך שלה לחזק ולטפח אותו. היא אומרת לעצמה שאם הוא "יצליח", גם לה יהיה טוב. והרי לה, כאישה, אין סיכוי להתקבל בעולם הספרות. כמו קודמותיה מהמאות הקודמות, גם היא חוששת שזהותה הנשית תהיה לה לרועץ, ולא יתייחסו אליה ברצינות הראויה. את החשש הזה למדה מסופרת שפגשה בצעירותה, כשעוד הייתה סטודנטית בקולג'. אותה סופרת מוכשרת מאוד אך כושלת, הזהירה אותה, והציעה לה לוותר על כל הציפיות והתקוות להצליח כסופרת. כי מי קובע? "'הגברים,' היא אמרה, 'שכותבים את הביקורות, שמנהלים את ההוצאות לאור, שעורכים את העיתונים ואת כתבי העת, שמחליטים את מי צריך לקחת ברצינות ומי יקבל לצמיתות מקום על בימת הכבוד".

מעניין מאוד לבחון איך מג ווליצר מצליחה לפתור את הבעיה הספרותית: איך להסתיר מקוראי הספר את האמת, עד לרגע שבו היא נחשפת ומפתיעה. הרי בני הזוג הללו יודעים אותה כל הזמן, מה, הם לא מדברים עליה ביניהם כשהם בדל"ת אמותיהם? אז יש הסבר: גם כשהיו לבדם, היא מסבירה, ג'ו סירב תמיד לדבר על כך, מתוך מניעים עמוקים שנוגעים כמעט בסוג של הכחשה פנימית או אפילו הדחקה. יפה. הסבר ראוי… עם זאת, ווליצר מתוחכמת די הצורך כדי "לשתול" לאורך הדרך רמזים, שבמבט לאחור מסתדרים היטב עם מה שנחשף. כך למשל, מלכתחילה ברור שג'ו אינו מוכשר בכתיבה. ג'ואן מגלה זאת כבר בשלב שהיא מאוהבת בו, ומנסה להסתיר את הידיעה מפני עצמה.

בסרט גלן קלוז אניגמטית, אצילית, שותקת, מביעה רגשות בהרמה קלה של גבה, או בבדל חיוך. לא תמיד אפשר להרגיש שהיא סוערת בתוך תוכה. היא יותר אירונית מאשר ממורמרת. גם בספר יש קטע נפלא, שבו פוגשים את האירוניה המושחזת של ג'ואן: בחידון שעורכים לו, מסתבר שג'ו כלל לא זוכר פרטים מהספרים ש"כתב". והוא מצהיר במבוכה שהנה, עכשיו נחשף סודו. "הסתכלתי עליו בסקרנות", אומרת ג'ואן, ותוהה איך ג'ו יצליח לצאת מה"בְּרוֹךְ". האם באמת יחשוף את סודו? כמובן שלא. הוא מצהיר שהוא לוקה באלצהיימר בשלב ההתחלתי… מבחינתו מוטב כמובן לצחוק מעצמו וממצב שאיש לא ייקח ברצינות, מאשר שמישהו יחשוד בו שכלל אינו מכיר את הספרים שלו עצמו.

בספר יש קטעים שבהם אפשר לראות כיצד חמתה של ג'ואן בוערת. "לא אצליח להתמודד עם כל זה. קנאה מהסוג הגרוע ביותר תבער בי", היא אומרת לעצמה (כל כך בצדק!) בדרך להלסינקי.

"כשאתן, בנות, תיהפכו בעוד כמה שנים למכונות לייצור תינוקות, אני מצפה שכולכן תעניקו לבנות שלכן, כמוני, את השם פאני [שם של גיבורה מסיפור של ג'יימס ג'וייס]", אומר ג'ו קסלמן בחוצפה מתנשאת לסטודנטיות שלו, ביניהן ג'ואן, שבעוד זמן לא רב תלד את ילדיהם, אך שניהם עדיין לא יודעים את זה.

כן, ג'ואן נישאת לו, יולדת, כותבת לו ספרים, מתמודדת עם ההשפלה שהיא חשה בשל הבגידות שלו, וממשיכה לטפל בכולם, גם בו, במסירות.

"האם יש טעם לנסות לכתוב?" היא שואלת את עצמה בתחילת הדרך. "ואם אף אחד לא יקרא את מה שכתבתי?"

את השאלה הזאת שואלים את עצמם כנראה רוב הכותבים, ולא רק בתחילת דרכם. הרומן The Wife מדגים בפנינו עד כמה קשה יותר לאישה לכתוב. במיוחד אם יש לה ילדים. במיוחד אם היא כותבת  "כמו פסיעות של חתול, בנימה שקטה ומתוך תשומת לב לפרטים", ולא שקועה, כמו כותבים גברים, רבים, ברצון "להקיף את העולם ומלואו, כולל מלחמת מאה השנים וויכוחים שנמשכים עשר דקות".

עוד תוהה הספר – האם נשים יכולות לכתוב על גברים? האם גברים יכולים לכתוב על נשים? האם אפשר באמת לבקוע את "הקיר המפריד בין המינים  ולא מאפשר לנו לדעת את החוויות של בני המין האחר"?

כל אלה שאלות כבדות משקל ומרתקות, ולכן גם אחרי הצפייה בסרט אפשר בהחלט להתמסר גם לספר שעליו התבסס.

הספר לא הופיע בעברית. (את הקטעים המצוטטים תרגמתי).

 

2 תגובות על ״The Wife", Meg Wolizer": מה קורה לאישה שנהפכת ל"מכונה ליצירת תינוקות"״

  1. תודה עופרה. גם אני ראיתי את הסרט. ובאמת חשבתי שהוא ענק מבחינת הטיפול השיטתי שלו בהפחתת ערך של נשים ובמיוחד הפחתת ערך מכתיבה נשית ולו רק מבחינת העדר הצורך להתייחס אליה. אשה כתבה, טענה, הציגה, אז מה? נשים וגברים כאחד חשים שאפשר ללכת הלאה, להתעלם, להתייחס למקורות שההתייחסות אליהם תחבר לכוח, למשאבים. ועוד הוא טיפל יפה בקושי להקשיב לנשים כשהן מדברות בציבור מייצרות אי נוחות … אבל הנקודה לגביה הסרט היה מקורי ביותר הוא הילדים – כשהיא הקדישה לכתיבה שעות ארוכות הוא לא היה שם עם הילדים והילדים חוו את מלאכת הכתיבה כנטישה. הוא קיים מעין מעטה של סודיות על מלאכתה – והם לא יכלו להבין ולא יכלו לפתח את היכולת להעריך אותה. אני חשבתי שנטישת הילדים על מנת לרצות אותו/אותה היתה נקודה מעניינת שלא מתיישבת עם הציווי הנורמטיבי של הנשיות. התרבות לא יכולה להכיל את הרגעים בהן אמהות לא עומדות בהתמסרות לילדיהן כתביעה עיקרית

    Liked by 1 person

    1. בספר הקטע הזה שבו הילד "נקרע" מאמו שמסתגרת בחדר כדי לכתוב, ומיבב מרה, אינו קיים! לדעתי הוסיפו את זה כדי לרמוז לנו בשלב מוקדם שהיא זאת שבעצם כותבת את הספרים, לא הוא.

      ובאשר לסוגיה עצמה: האם הכתיבה חייבת להיעשות רק או בעיקר בזמנים שבהם הילדים זקוקים לה? והיא לא זקוקה להם, להנאה מהקשר אתם? (את התשובה שלי את כבר יודעת, ולא מהדיון כאן 🙂 ).

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s