סרחיו ביסיו, "אהבה לכל החיים": האם אהבות נעורים שורדות לעד?

  "Love is not love / Which alters when it alteration finds" כתב שייקספיר בסונטה 116, או, בתרגום לעברית: "הָאַהֲבָה – אֵינֶנָּה כְּלָל אַהֲבָה, אִם הִיא שִׁנּוּי מוֹצֵאת". האומנם? ומה באשר לאהבות נעורים? האם הן נצחיות, וזאת סגולתן המוכיחה את אמיתותן?

בסוגיה הזאת נוגעת הנובלה הראשונה בספרו של סרחיו ביסיו, אהבה לכל החיים שראה אור לאחרונה בהוצאת תשע נשמות, בתרגומה של מיכל שליו.

הנובלה, המעניקה לספר את שמו, מראה שכן: אהבת אמת אינה מתפוגגת, וגם כעבור עשרות שנים, גם אחרי שהאוהבים כבר התבגרו, יצרו קשרים נוספים, נישאו לאחרים, חותמה של האהבה הראשונה נותר חקוק בהם, כמעט כמו צלקת שלעולם לא תיעלם. הנובלה מספרת על אהבה משולשת, נפוצה מאוד, כנראה, בקרב בני נוער: שני נערים, המספר ולָאלוֹ, חברו הטוב ביותר, מתאהבים בליסה, נערה שהגיעה יום אל העיירה ואל בית הספר שלהם, ועזבה כעבור זמן לא רב. ליסה אמורה לבחור ביניהם. למי מהם תתמסר? איך ההתאהבות בה תשפיע על הקשר ביניהם? מה יש בה שמסעיר אותם כל כך? עד מתי ישמרו לה אמונים, אם בכלל? ומה יקרה כעבור שנים רבות כשישובו ויפגשו? האם הטלטלה הרגשית שעוררה בהם בימים שרק החלו לגלות את המיניות שלהם, תופיע שוב?

ליסה קוקטית, פלרטטנית, מינית, אמיצה. היא מדהימה אותם בחוצפה שלה כלפי המבוגרים. היא נועזת, שונה, מפתיעה. איך אפשר לא להתאהב בה? איך אפשר לא לתעב את הגחמנות שבה היא פועלת? ואיך אפשר לא להתגעגע אליה כשהיא נעלמת כלעומת שבאה?

את כל אלה מיטיב סרחיו ביסיו, סופר, תסריטאי ומוזיקאי ארגנטינאי המתגורר בבואנוס איירס, לצייר. עוצמת הרגשות של שני הנערים שנאלצים להיפרד מאהבת חייהם מובאת בפנינו, מוכרת ומכאיבה: "גם היום אני חושב שהגיהנום הוא יום ראשון בקיץ בשלוש אחרי הצהריים בראמז'ו".

גם הנובלה השנייה בספר, "ציניות", מתארת לכאורה אהבת נעורים, אבל בה יש משהו שונה, חריג וקצת מוזר, שכן היא טומנת בתוכה הפתעה לא צפויה, סוד נסתר שבהתגלותו שופך אור חדש על ההתרחשויות ועל האינטראקציות בין הדמויות. מדוע רוסיו, הנערה שאלברו מבקר בבית הקיץ שלה ושל הוריה ביחד עם הוריו, צינית כל כך? האם השריון שבו היא עוטה את עצמה (ממש כמו החרק האומלל שאביו של אלברו רואה ביער ושם לב כי "הטבע צייד אותו בשריון אדום קשה, כדי שלפחות יהיה לו סיכוי להציל את חוסר התועלת שלו") הוא באמת ציניות, או שמקורו וסיבותיו שונות?

ביסיו רואה הכול, ויודע להפיק משמעות והומור מכל ניד ראש או הרהור של הדמויות שהוא בורא. הנה למשל אלברו, שאמו תפשה אותו, למרבה המבוכה, מאונן, מנסה לגבור על אי הנעימות בכך שהוא משתתף פתאום באינטנסיביות רבה מהרגיל בשיחתם של המבוגרים, "הייתה לו תקווה שיוכל למחוק את הרושם של המעמד ההוא במנה גדושה של טבעיות".

שתי הנובלות נקראות בשטף, ומותירות אחריהן טעם של עוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s