מה קורה למי ששורשיו ניתקים בכוח מהאדמה שבה צמח? למי שנאלץ להתרחק לצמיתות ממולדתו? האם יתאפשר לו אי פעם תיקון אמיתי, איחוי של מה שנקטע בניגוד לרצונו? האם יצליח לנטוע את עצמו מחדש במקום אחר, להתאקלם בו, להרגיש שייך ממש?
בספרו הרחק מעצי התרזה מספר לנו יונתן ברג בכישרון מרהיב על איש כזה, יעקב, יליד ברלין, שנס מארצו בזמן, עוד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, הציל את חייו וחי אותם לכאורה במלואם במקום החדש שאליו הגיע, בארץ ישראל. ומדוע רק לכאורה? כי בעצם, כך מראה לנו ברג, אין תקנה לשבר. אדם שחייו לא נמשכו בנתיב הטבעי שיועד להם יישאר אבוד לצמיתות. מה לו ולמזרח התיכון, למדבר הארץ ישראלי? לעד ייוותר יליד ברלין, בן התרבות הגרמנית, לעולם לא יוכל להזדהות באמת עם הדמות החדשה שנאלץ לפתח, ועם המולדת העתיקה שהוא מסויג ממנה: "הספיק לנו כבר מכל העימות השמי המגוחך, למי אכפת אם לפני אלפיים שנה זה היה טוב לאיזה שבט רחוק שהוא כביכול אבותינו. זה אומר שזה טוב גם לנו? תראי איך כולם כל הזמן בורחים מפה לחוץ לארץ, לא רק בחגים, כל הזמן כל כך לא רוצים להיות פה," הוא אומר לבר, צעירה ילידת הארץ, שגם היא מעין מהגרת: שמה המקורי הוא ברכה, היא נולדה באשדוד אבל עברה לתל אביב, שינתה את שמה, והיא מנסה – לא לגמרי בהצלחה – להשתלב בחיים האחרים מאלה שגורלה הועיד לה, ושמהם היא בעצם מסתייגת בלי להיות ערה לכך, עד למפגש שלה עם יעקב, השכן שלה ברמת החייל.
הוא, הפליט היהודי, נאלץ לוותר על החיים כגרמני-יהודי. בישראל הוא מפתח קריירה אקדמית של היסטוריון. במחקריו הוא מנסה לגשר על הפער בין חייו הנוכחיים לבין אלה שיועדו לו, כך הוא חש. "וגם אם אדמת גרמניה מכוסה כולה אפר, הגרמניות מוסיפה לדור בלבם של מי שהיא ביקשה להכרית", כתב באחד ממחקריו.
אז מה באשר לתאודור, ידידו היהודי, יליד גרמניה, שאפילו אחרי ליל הבדולח סירב לוותר על זהותו הגרמנית-במפגיע? יעקב נזכר איך, כשפגש את תאודור אחרי אותו ליל הרס אנטישמי שהקדים את הבאות, לא שמע מפיו אלא הסברים והצדקות לגרמנים: "הכול הוא תוצאה של אותו מאבק תמידי בין הדחפים האפלים של השבטים הגרמאניים שנדדו בעקבות המזון, ובין התרבות והעידון, שגם הם חלק מן האופי הגרמני; פעם גובר הכוח האחד ופעם האחר". ויעקב מוסיף ונזכר: "זה היה הנאום האחרון של תאודור, ואחריו נעלם – ": רק פסע הפריד בין הקורבן לרוצחו, והוא עדיין נאחז באשליה שהוא גרמני כמו כולם, בהזדהותו עם הגרמנים, ובהתכחשות לכך שכלל אינם מכירים בו כאחד מהם.
יעקב, כאמור, נס בזמן, אולי רק משום שאהובתו הגרמנייה החלה להתנכר לו, והוא הבין בראש, אם לא בלב, שאין לו בגרמניה עתיד. האם העובדה שהגיע לישראל, למד, פיתח קריירה, נשא אישה והוליד אתה שלושה בנים (ועוד אחד, מאשתו השנייה), מבטיחה שהשתקם מהשבר? האם החיים החדשים מעידים שמצא לעצמו תיקון?
כאמור, התשובה לכך ברורה: לא. כי הכיסופים שיעקב חש כלפי עברו, כלפי העתיד המדומיין שלא התגשם, משבשים כל אפשרות להינטע באמת במציאות החדשה ולמצוא בה נחמה או אפילו משמעות.
יעקב מתנכר לחיים של עצמו. הוא מרוחק מבניו, שקוע בקריירה שלו, ומשאיר את גידול המשפחה לרחל, אשתו. אלא שלקראת סופו של הרומן נגלה לנו שגם היא, שלכאורה מצאה לה נחמה במשפחה שהקימה ובבנים שילדה אחרי שאיבדה בשואה את כל בני משפחתה, בעצם לא מסוגלת להתמסר בכל מאודה לחיים החדשים שבנתה. היא שטופת חרדות ומכורה לכאב האובדן שחוותה: "שום התלהבות לא הייתה שם אחרי שהבינה מה קרה למשפחתה במלחמה, לא עם הילדים ולא אתו. 'לאכול, לאכול,' היא הייתה אומרת לילדים בקול מבוהל," וכשמדדה להם את החום, נזכר יעקב, נהגה לעשות זאת בכף היד, לא בנשיקה על המצח. פרט קטן שמעיד על הרבה.
לא רק שני הניצולים, יעקב ורחל, נושאים בנפשם את צלקת הפציעה שחוו. היא חרוטה גם בחיי בניהם, שגם הם נושאים אותה. כל אחד מהבנים מחפש לעצמו דרך מילוט, בעצם – גאולה – שתרחיק אותו מכאב האבהות הפגומה שהייתה להם בבית ילדותם. אמיר פורש לגליל ונאחז במשפחה שהקים ובשמחות הקטנות של היומיום. צבי מתעשר ומוצא כוח במעמדו הכלכלי האיתן (אבל בתו המפונקת מאכזבת אותו). אלכסנדר חוזר בתשובה ועובר לדימונה, שם הוא מגדל עם אשתו משפחה ענפה ונהפך למעין רב ומורה דרך, ואיתמר, בנו של יעקב מנישואיו השניים, מחפש לעצמו מזור במזרח הרחוק, באורח חיים של נזיר. כל אחד מהבנים מסתייג מהדרכים של אחיו ובמידה לא מעטה אפילו בז להן.
וכל הדרכים מובילות אל יעקב, אל סגנון האבהות הפגום שלו, אל ההתמסרות המוחלטת שלו לקריירה שפיתח, על חשבון המשפחה, אל אורחות החיים הנוקשים שהנהיג: "לארוחה מתכנסים כולם תמיד באותה שעה […] עד שהגיע למטבח כבר היו כולם ישובים, והאוכל על השולחן והמים בכוסות וכוסית הברנדי שלו מחכה ליד צלחתו לתום הארוחה, ועד שלא התחיל לאכול לא התחילו האחרים, ורק כשסיים הורשו כולם לקום…", אל הבגידות שלו בנשותיו, אל ההתעלמות שלו מהצרכים העמוקים ביותר של בניו, ואל האלימות הנפשית והגופנית שנקט כלפיהם.
האם כל זה נובע בהכרח רק מההסטה שעברו חייו כשנאלץ להגר מגרמניה?
האם היה יכול יעקב להיות אדם אחר אלמלא נאלץ לנדוד הרחק מעצי התרזה של עיר ילדותו? "'איך בכלל הגעתי לפה, זאת השאלה,'" הוא תוהה, "לשכונה הזאת, רמת החייל. רק לשמוע את השם הזה, רמת החייל," הוא נגעל, ומסביר לבר-ברכה כי הגיע מאונטר דן לינדן, "'מתחת עצי התרזה. זה מה שאומר השם הזה, אונטר דן לינדן".
יעקב מבקש, כפי שהוא מעיד על עצמו, לצייר במחקריו את חיי יהדות גרמניה, "וגם את הגרמניות עצמה". יונתן ברג, עושה ברומן דבר דומה: הוא מצייר את הישראליות, את אורחותיה, את האנשים החיים בה, במקומות שונים. אפילו את הלהג הרדיופוני המקובל בעתות משבר הוא מתעד, מאפיין היטב את השפה המדוברת בקרב אוכלוסיות שונות, ולא מהסס לגעת בחוכמה גם במה שנמצא כבר שנים כה רבות בלב הווייתנו: עזה וחברון. מה משמעות הסכסוך המתמשך שלנו עם שכנותינו, הוא שואל במובלע, והאם חטא אחד (מה שעוללו הגרמנים ליהודים) יכול "להכשיר" חטא אחר?
אבל אולי לא רק הסביבה וההיסטוריה מעצבות את האישיות?
"'ככה זה יצא מהמפעל'", מנסה יעקב להסביר את עצמו לבניו בשיחה משפחתית שתהיה מן הסתם האחרונה – הוא כבר אדם זקן וחש שימיו ספורים. "'נכון, אני אבא שלכם, אבל לפני כן אני אני, כלומר בן אדם, אולי לא משהו, אבל זה מה שזה.'" לכל אורך הרומן מצטייר יעקב כאדם מר נפש ולא נעים, בלשון המעטה. לא רק אל בניו הוא מתנהג במידה לא מעטה של רשעות. גם אל אמו, אביו ואחיותיו. אפילו כשנוצר רמז של אפשרות לקרבה, מקץ זמן לא רב "אמו ואחיותיו היו למטרד". הוא מניפולטיבי כלפי הנשים שאותן הוא כובש, הוא שאפתן שחולם על כותרות גדולות, "הצלחה, הכרה, ביטוי עצמי, כוח" ולא אכפת לו שכל אלה יבואו על חשבון בני המשפחה שלו. אין לדעת אם אפשר להאמין להצדקה העצמית שהוא נותן לעצמו: "זה הגיע לו, הוא היה ראוי לכל השפע הזה. חייו הקודמים באירופה היו בוודאי מובילים אותם לשם, ועכשיו זה רק תיקון טעות".
הישגו הספרותי של יונתן ברג בכך שחרף כל התכונות הנפסדות שאנו מגלים ביעקב, מתעוררת כלפיו מידה לא מעטה של חמלה, ולא רק כלפיו. כל אחת מהדמויות ברומן מצטיירת כך שלבנו נתון לה, למצוקותיה ולמאבקיה למען השלמות הנפשית הנכספת.
הסצנה האחרונה בספר יפה ונוגעת ללב במיוחד. מצוי בה המפתח שאפשר להגיע אתו אל לבו הפועם של הרומן הנפלא הזה.