יש לפתוח בגילוי נאות: את ג'אד נאמן הכרתי, אף על פי שנמצאתי אז מן הסתם הרחק מעבר לשולי מבטו. זה היה בעיירה קטנה, לא הרחק מאדיס אבבה. הוא היה אז בן 25 ואני – בת 10. הוא – צנחן משוחרר, שהגיע לאתיופיה ביחד עם עוד כמה צנחנים כמוהו, שהוטל עליהם להדריך צנחנים אתיופיים. אני  הייתי ילדה ישראלית שטופת געגועים, שנהגה לשבת ולהאזין לשיחותיהם של ארבעת הלוחמים שהתכנסו בבית שבו גרתי, לא הרחק מאגם בישופטו. ארבעת הצנחנים הרבו לשיר ביחד ("פגשתיך בשדה תלתן", "ארצנו הקטנטונת" היו חלק מהרפרטואר), ולספר על חוויותיהם מהקרבות.

ג'אד עדיין לא היה אז רופא, ולא היוצר והקולנוען שנעשה כעבור זמן לא רב. ב-1969 ביים את סרטו הראשון, "השמלה", ואחרי כן המשיך ליצור, התמנה לימים לראש החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב (שגם בו "עברתי": למדתי שם רק שני סמסטרים, בשנה הראשונה שהחוג הוקם, ואז חזרתי ללימודי ספרות אנגלית חד-חוגי). נאמן זכה בפרס ישראל לקולנוע בשנת 2009, והוא כיום פרופסור וחוקר קולנוע.

ספרו החדש שהגיע לידי עורר בי סקרנות מידית, שהרי הזיכרון החד ביותר שלי מג'אד ומחבריו הוא זה של סיפורי האימה שחזרו וסיפרו זה לזה. היו בהם גופות, פציעות, אש שנורתה, ג'יפים שהתהפכו, דם, מדרונות חול, הצלה וגם מוות. אפילו ילדה בת 10 יכלה לחוש מצד אחד בעוצמת הטראומות שהם עיבדו ביחד, ומהצד האחר –  בהתרפקות המסוימת שנטו לה, כשגלגלו ביניהם את סיפורי הקרבות. היו שם לא מעט פרצי צחוק, שנשמעו לפעמים לילדה שהייתי מוזרים ולא הכי מותאמים, ולא היו דמעות.

את הזיכרונות הללו שלי משנת 1961 אפשר לגלות בספר שלפנינו.

ג'אד נאמן עושה בו מהלך מרתק: הוא בוחן את השאלה הבסיסית, המהותית, "למה מלחמה?" שאותה, כך הוא מצטט, שאל איינשטיין את פרויד, ועושה זאת דרך הפריזמה של הקולנוע בכלל, ושל הקולנוע הישראלי בפרט.

בהקדמה לספר הוא מביא בפנינו כמה התנסויות מחרידות, טראומטיות, שהיו לו בשדה הקרב.

בציטוט מדבריו של זקן השומרים, אברהם שפירא, הוא מעיד על עצמו שכמו שפירא "לא הרגתי ולא נהרגתי אף פעם", ומספר שהנשק שלו "נשאר תמיד עם מחסנית טעונה ומלאה עד הכדור האחרון", עד כדי כך שהקנה החליד מחוסר שימוש או טיפול נאות: נאמן, כך הוא כותב, לא נלחם אלא רק טיפל בפצועים, ובכל זאת הוא אינו פטור מרגשות אשם על אלה שלא הצליח להציל, ביניהם חיילי אויב.

רק אם מבינים את עוצמת הזוועה, כפי שהיא מובאת בפנינו בפרק הפותח, אפשר להמשיך אל שאר פרקי הספר, שחלקם היו בעיני מרתקים, אבל, עלי להודות, היו גם אחרים שייגעו אותי, עד שמצאתי את עצמי מדלגת על כמה מהם, או קוראת ברפרוף.

עקרונית, מה שנאמן עושה בספר שלפנינו, מעניין מאוד. הוא מתאר סצינות ארוכות מתוך סרטי קולנוע, ומנתח אותם בהתאם לעניין שהוא מבקש להוכיח או להדגים. התיאור המילולי של התרחשויות קולנועיות פועל היטב, למרבה ההפתעה, אולי מכיוון שהוא מגיע דרך הפריזמה של עיניו של קולנוען מנוסה וותיק. הבעיה, לטעמי, היא הישענות היתר על הוגים רבים שדבריהם המצוטטים אמורים לתמוך בטענותיו השונות של נאמן. מי אינו מוזמן אל הספר? לא רק פרויד ואיינשטיין, אלא גם יונג, נוימן, לאקאן, ניטשה, בובר, ז'בוטינסקי, גראמשי, ז'יז'ק, כריסטבה, דרידה, פוקו, ועוד רבים אחרים.

לפעמים הציטוטים המובאים משתלבים היטב ומחזקים את הטענות, אבל לפעמים יש תחושה שהם נכפים על הטקסט, כאילו כדי לחזק את תוקפו האקדמי. "הדרקון הימי הוא ארכיטיפ 'הנשי הנורא' מעין לווייתן מקראי שהגיבורים יוצאים להכחידו, כמו הכריש בסרט 'מלתעות' (סטיבן ספילברג, 1975). בתיאוריה היונגיאנית הארכיטיפ 'הנשי הנורא' מייצג ממד ארכאי וכאוטי באישיות", הוא כותב, ואז מצטט את נוימן: "אנתיזה לאנרגיה השואפת למרומים של האני המתפתח [של הגבר], והוא נעשה לסמל הדריכה במקום, הנסיגה והמוות. […] אולם המוות שמסמן הדרקון 'הנשי הנורא' איננו רק פסיבי, הוא באותה מידה טורפני, מעין כוח חודרני ומפתה המטביע [את הגבר] במעמקים", וכל זאת, כמו גם ציטוט מפול ריקאר ומהאיליאדיה והאודיסיאה, כדי לנתח את הסרט "צלילה" ולדון בפולחן הנופלים, בסגידה לטקס הטהרה של הגוף המת, בעוצמה הארוטית של האישה, במיוחד של האלמנה, וביחסים ההומו ארוטיים שאחוות הלוחמים חושפת לדעתו. כל העניינים הללו שזורים זה בזה בפרק בנשימה אחת וברצף נטול הפוגה.

מעבר לכך, יש לי ויכוח עם כמה קביעות המופיעות בספר, ונמסרות כאילו היו אמיתות מוסכמות, ואילו לי אינן ברורות עד כדי כך.

למשל: "רצח רבין היה ביטוי של הדחף להענשה עצמית, והוא נולד מרגש אשמה קשה מנשוא בנוגע לשואה", כותב נאמן, ומסביר כי מקור תחושת האשמה בכוונה שהייתה ליישוב הארץ ישראלי "לחסל את הגולה", כפי שמשתמע מהז'רגון הפוליטי של הנהגת המפעל הציוני, שציפתה כי היהודים "ינטשו את העיירה ואת אורח החיים המסורתי וימירו את שמירת המצוות בחלוציות בארץ ישראל".

לטענתו של נאמן, "צירוף המקרים הטרגי בין הפרוגרמה של 'חיסול הגולה' ובין חיסולם הפיזי של יהודי הגולה בידי הנאצים" הוא זה ש"הטביע בציונות אשמה של חטא קדמון" ועמו "דחף לא מודע להענשה עצמית".

הטיעון המפותח כאן מופרך, לטעמי. אם היו ביישוב רגשות אשם, וכנראה שהיו, הם לא נבעו לדעתי מהקשר הסמנטי שבין השאיפה להגיע ל"חיסול הגולה" לבין החיסול הפיזי של יהודי אירופה. רגשות האשם נבעו כנראה קודם כול מהתחושה שרבים השאירו באירופה את יקיריהם, וחשו שהפקירו אותם כשהם עצמם ניצלו. כמו כן, הייתה תחושת אשם בשל חוסר היכולת להושיע את הנשארים מאחור. (אפשר לקרוא על כך בטור שכותרתו "את מי לא רצתה הנהגת היישוב להציל", העוסק בספרו של דניאל ברנד במלכודת הרשע, האדישות והסילוף). הניסיון היחיד שנעשה, כששלחו את הצנחנים, חנה סנש ביניהם, נועד מראש לכישלון, שכן נעשה בלי מחשבה סדורה וללא תכנון מתאים, ובכל מקרה, לא יכול כמובן להיות שום יחס בין הניסיון האומלל הזה לבין רצח העם שהשתולל באירופה. אבל לומר שרבין "הוקרב" או כמעט "הקריב את עצמו", שהרי סירב לזכות בהגנה נאותה, מתוך הצורך הפנימי של ישראלים "להענשה עצמית"? לטעון ש"רצח המנהיג הצבר הראשון אשר סימל את היהודי החדש, היה קרבן כפרה על אשמת השואה"? הביטוי האנגלי jumping to conclusions הולם כאן מאוד. נאמן אינו מצליח בדילוג הלוגי שהוא מבצע בעניין הזה.

עם זאת, מצאתי בספר לא מעט תובנות מרתקות. למשל, הניתוחים של סרטי הקולנוע שהוא מציג בעקבות פולחני פריון קדומים פשוט נפלאים. הוא מתאר את הפולחנים המטריאכלים, שמסמל אותם גביע, ואת אלה הפטריאכלים, שסמלם הוא כלי נשק – להב או חרב (או, במעין סובלימציה מאוחרת, גם מחרשה). הוא "מתבונן באיקונוגרפיה של סרטי הריאליזם הציוני" תוך שהוא מתבסס על "'תרבות הגביע'" לעומת '"תרבויות הלהב'" ומראה כיצד, למשל, סצינות של גמיעה מתוך כד (בסרט העליליתי "צבר", ולא רק שם), מבטאת את תרבות הגביע, לעומת סצינה שבה חלוץ רוקד ו"מנופף כאפייה שנראית כעין להב שבו אחזו המחוללים בטקסי המיסטריה". לאורך אותו פרק "מלחמת חורמה – הכד, הלהב והגביע הקדוש", עוסק נאמן בסיפורים המיתולוגיים שהישראלים סיפרו לעצמם: "כמו גיבור הרומנסה הבינימיית, מטרת החלוץ הציוני היא לבוא במקומם של ילידי הארץ שהזניחו את הארץ ודרדרו אותה. בכוח חידושי הטכנולוגיה והקדמה, בנוסח 'חדש ימינו כקדם', החלוצים באים להפריח את השממה. הפטריארך הערבי, שייח' או מוח'תאר, מוצג כאדם נחשל ובמקרים מסוימים אף מושחת". זוויות המבט הללו בהחלט מעוררות מחשבה.

אחד הפרקים הקשים רגשית לקריאה הוא "הפצע מתנת המלחמה – מכוות זיכרון בגוף הלוחם". נאמן מבאר בו את עוצמת הכאב שחש מי שהיה בשדה הקרב ונכח ברגע שבו "הגוף נהפך לקרעי בשר מדממים, פנים נהפך לחוץ, הדם שותת והחי נהפך לדומם". כוונתו, כמובן, לעדים, לחיילים האחרים שנאלצים לראות את הזוועות המתרחשות לנגד עיניהם. התקשיתי להשלים עם קביעתו (הוא נשען על פרויד), שיש לגברים צעירים משיכה להיות שם, להיות עדים, אבל מה בעצם אני יודעת…

הקטעים המעניינים ביותר לטעמי הם אלה שבהם מחבר ג'אד נאמן בין שני התחומים שבהם התמחה והצטיין, הרפואה והקולנוע, ועושה זאת באופן ישיר ומהודק. הנה אחד מהם:

"בסגירה של הפצע באמצעות תפר כירורגי יש אנלוגיה עם המושג סוטורה (suture) מן התאוריה הקולנועית. סוטורה הוא מונח המציין את ההחלקה ואף את ההעלמה של הפערים ברצף הקולנועי בין שוט קולנועי לשוט העוקב. התפר הקולנועי, הסוטורה, מתפקד ביעילות ומעלים מתודעת הצופה את ה'קאט' הקולנועי ויוצר אשליה של רצף מרחב-זמן. לעומת זאת, הצלקת שנותרת בגוף הלוחם היא מכוות זיכרון שאינה נמחקת עד יומו האחרון."

אפילו בשביל הקטע הזה כדאי היה לקרוא את הספר, והוא לא יחיד.