האם יש תוקף למימרה "צרת רבים – חצי נחמה"? ספרה של ד"ר עינת קרן מעורר בי את התהייה.

קרן היא תרפיסטית שהקימה ומנהלת את "קשורות לחיים", מרכז ייעוצי-טיפולי המתמחה ביחסי אימהות ובנות לאורך החיים, ובמערכות יחסים במשפחה הבוגרת. את הדיסרטציה שלה עיבדה לספר שלפנינו. הקדמתו, שאותה כתבה פרופסור עפרה מייזלס מאוניברסיטת חיפה, נפתחת בהבטחה: "הספר הזה יכול לשנות את חייך". אמירה מפתה מאוד, שלמרבה הצער התקשיתי להיעתר לקסמה.

ובכן, כיצד אמור הספר "לשנות את חייה" של מי שקוראת אותו? עינת קרן עשתה כאן עבודה מחקר מעניינת: היא נפגשה עם נשים צעירות, בשנות השלושים והארבעים לחייהן, ועם האימהות שלהן. את הריאיונות שקיימה עם כל זוג נשים, אם ובת, בחנה, פירשה, והגיעה למסקנות מעניינות בהחלט.

מניתוח הריאיונות הסיקה קרן כי קיימים שלושה דפוסי יחסים בין אימהות ובנות: המתרחקות, התקועות והמתפייסות.

אין ספק שהחלוקה כשלעצמה מרתקת. את הבנות והאימהות שמתאימות לפרופיל "המתרחקות" מצאה קרן בקרב אלה שבעצם ויתרו על הקשר ביניהן. הוא קיים לכאורה, אבל כמו בכורח. הוא דליל, שטחי ונטול כל קרבה רגשית. הבנות והאימהות משמרות אותו רק מהשפה ולחוץ. הבנות באותה קבוצה מביעות אכזבה מרה, טינה ואפילו שנאה. בעבר אולי רצו בקשר עם האם, אבל הרצון נמוג מזמן. גם האימהות אינן מעוניינות בו. מרביתן חשות שאת תפקידן האימהי המפרך סיימו, ועכשיו הן חופשיות לחיות את חייהן, בלי נטל ובלי תביעות. אלה אימהות שחשות כי בנותיהן תובעניות, רגישות ופגיעות מדי, האימהות דוחות את הביקורת שהוטחה בהן, והקשר המרוחק, הכמעט לא קיים, מספק אותן. מעניין לראות כי הבנות והאימהות הללו יודעות די בבירור מה טענותיהן ההדדיות, אבל כל אחת מתחפרת בעמדה של "הצודקת", ומצפה שהאחרת תבין אותה.

פרופיל "התקועות" מתאר את הבנות והאימהות שלהן שלא השלימו עם הריחוק. גם בקבוצה הזאת הבנות ביקורתיות מאוד כלפי האימהות שלהן, אבל עדיין משתוקקות לקשר אמיתי וקרוב, ומתרפקות על רגעי קרבה שהיו בעבר. אצל הבנות והאימהות מהקבוצה הזאת יש מעין מטוטלת של התקרבות-התרחקות, אהבה-שנאה, ביקורת-הבנה, ייאוש-תקווה.

לעומתן, קבוצת "המתפייסות", האימהות ובנותיהן שקרן מכנה "פרופיל השינוי החיובי", היו במקום דומה לאלה שבשתי הקבוצות הראשונות, אבל בניגוד להן, עשו עבודה, השתדלו ולמדו להקשיב זו לזו. האם והבת הצליחו למצוא את היכולת ללכת זו לקראת זו. האימא הביעה חרטה והכרה בטעויות שעשתה. בעקבות זאת, מצאה בעצמה הבת את היכולת לסלוח ולהבין את האם, את קשייה, את מכלול החיים שעמם נאלצה להתמודד, ובעקבות זאת – להתקרב אליה וליצור מערכת יחסים תקינה, שיש בה ויתור על המשאלה לתקן את העבר, שהרי את זה אי אפשר לעשות.

לכך כנראה מתכוונת פרופסור עפרה מייזלס, כשהיא מצפה שהספר ישנה את חייה של הקוראת: אם את אימא, אם את בת, מראה לנו עינת קרן, תוכלי לשקם את יחסייך עם בתך או עם אימך, אם יתחוור לך, בעזרת הספר, איך: מתוך הכרה, מתוך התמודדות עם רגשותיה של האחרת, מתוך חרטה מובעת, מתוך שיח הדדי והקשבה, שמאפשרים סוג חדש של יחסים.

האם האמהות שאותן סיווגה עינת קרן לשתי הקבוצות הראשונות מסוגלות להכות על חטא? האם יצליחו להיפרד מעמדת המקופחת שלא מכירים במעלותיה?

חלק מהבנות אומרות בריאיון כי יצירה של יחסים טובים תלויה מלכתחילה באימא. היא הרי הייתה שם קודם. כשהבת הייתה תינוקת, ילדה או נערה, האם הייתה המבוגר האחראי. אותן בנות צודקות, כמובן. כולן מספרות שסבלו בילדותן מקרירות, אדישות, ואפילו אלימות. אצל רובן גם האב לא תפקד. היה אדיש, מנותק, או שפוט של האם. אבל רוב האימהות שנמנות עם שתי הקבוצות הראשונות מסרבות לקחת על עצמן את האחריות. מבחינתן הן היו אימהות טובות, והבנות אשמות בכך שאין ביניהן יחסים, כי הן מפונקות, פגיעות מדי, מתלוננות בלי סיבה, או סתם נודניקיות מעצבנות. רק מהתשובות של האימהות הללו אפשר להבין עד כמה אין סיכוי! הן לעולם לא יוכלו להכיר בטעויות שעשו, במחדלים, בפגיעות שפגעו בבנותיהן, בכאב שהסבו, בבדידותן של הבנות כשהיו ילדות, במפח הנפש התמידי, כשחיפשו אצל האימא אהבה ומצאו קשיחות, עלבונות ומכות.

איך אם כן יוכל הספר לשנות את חייהן של הקוראות? האם אימא כזאת תהיה מסוגלת לקרוא אותו ובעקבות כך  להתפכח? להבין את חלקה? להתוודע אליו? להכיר ולהודות בו?

כנראה אין סיכוי שרובן הגדול, אם לא כולן, יגיעו לכך.

אין ספק שהקבוצה השלישית, זאת של אימהות ובנות שלמדו לראות זו את זו, מרגשת מאוד. עד דמעות. אבל למרבה הצער, קרוב לוודאי שהקוראות התקועות בשתי הקבוצות הראשונות יישארו שם.

אז האם "צרת רבים – חצי נחמה?"

לא בטוח.