ועידת פסגה מטעם האו"ם, שנושאה היה "פיתוח והסביבה" התכנסה ביוני, 1992. באחד הימים נאמה בפני הנציגים ילדה קנדית, סֶוֶורְן סוזוקי, אז בת 13. בדבריה הקצרים – נאומה נמשך רק חמש דקות – הממה סוזוקי לא רק את הנוכחים, אלא את העולם כולו, שכן נאומה הופץ ברבים, אף על פי שקדם לקיומן של הרשתות החברתיות.

כל מי שצפה בנאום לא יכול היה שלא להתרשם מהעוצמה של הילדה, מרהיטות דבריה, ובעיקר מתוכנם. זה היה נאום שאמור להתניע מהלכים ולהביא לשינויים מהפכניים.

הנהו, כאן, בתרגומי:

"שלום, אני סֶוֶורְן סוזוקי, ואני מדברת מטעם ECO – ארגון הילדים למען הסביבה (the Environmental Children's Organization).

אנחנו קבוצה של בני 12 ו-13, שמנסים להביא לשינוי: ונסה סָטי, מורגן גַיְיסְלֶר, מישל קְוֶויְג ואני. אספנו את כל הכסף הנדרש כדי להגיע לכאן בעצמנו – עברנו מרחק של 5,000 מייל כדי לומר לכם, המבוגרים, שאתם חייבים לשנות את התנהגותכם.

לא באתי לכאן עם איזו אג'נדה סמויה. אני נאבקת למען העתיד שלי. אובדנו אינו דומה לתבוסה בבחירות, או להפסד של כמה נקודות בבורסה.

אני כאן כדי לומר דברים בשמם של הדורות הבאים. אני כאן כדי לדבר – לדבר בשם הילדים הרעבים ברחבי העולם, שזעקותיהם אינן נשמעות. אני כאן כדי לדבר בשם אינספור החיות שגוועות על פני כדור הארץ, כי אין להן עוד לאן לפנות. אני פוחדת כיום לצאת החוצה, לשמש, בגלל החורים באוזון. אני פוחדת לנשום את האוויר, כי אני לא יודעת איזה חומרים כימיים הוא מכיל.

בעבר נהגתי לצאת – נהגתי לצאת לדיג בוונקובר, עירי, עם אבא שלי. לפני כמה שנים מצאנו דגים לגמרי מסורטנים. ועכשיו אנחנו שומעים על חיות וצמחים שמוכחדים מדי יום ונעלמים לעד. בעבר חלמתי לראות עדרים של חיות בר, לראות ג'ונגלים ויערות גשם גדושים בציפורים ובפרפרים, אבל עכשיו אני לא בטוחה אם הם ימשיכו בכלל להתקיים, אם ילדי יוכלו לראות אותם.

הדברים האלה הטרידו אתכם כשהייתם בגילי? כל זה קורה לנגד עינינו, ואנחנו ממשיכים בכל זאת להתנהג כאילו שכל הזמן שבעולם, וכל הפתרונות האפשריים, עומדים לרשותנו. אני רק ילדה, ואין לי פתרונות. אין לי, ואני רוצה שתבינו – גם לכם אין. אתם לא יודעים איך לתקן את החורים בשכבת האוזון. אתם לא יודעים איך להחזיר את דגי הסלמון כדי שישחו שוב בנהרות שנעלמו. אתם לא יודעים איך להחיות זני חיות שנכחדו. ואתם לא יכולים להחזיר את היערות שצמחו בעבר במקומות שהם כיום מדבריות. אם אתם לא יודעים איך לתקן את כל אלה, בבקשה תפסיקו להרוס אותם.

אתם כאן נציגים של הממשלות שלכם, אתם אנשי עסקים, מארגנים, כתבים או פוליטיקאים. אבל בעצם, אתם אמהות ואבות, אחיות ואחים, דודות ודודים – וכולכם הילדים של מישהו.

אני רק ילדה, אבל אני יודעת שכולנו חלק ממשפחה שֶׁמונה חמישה מיליארד; אנחנו למעשה הכי חזקים מבין 30 מיליון מינים. גבולות וממשלות לא יצליחו לשנות זאת. אני רק ילדה, אבל אני יודעת שכולנו יחד באותה סירה, ושאנחנו חייבים לנהוג כעולם אחד, לטובת מטרה אחת.

אני [מדברת] מתוך כעס, לא מעיוורון. ומתוך הפחד שלי, אני לא חוששת לומר לעולם מה אני מרגישה. בארצי אנחנו מבזבזים כל כך הרבה, קונים וזורקים, קונים וזורקים, קונים וזורקים, ולמרות זאת הארצות הצפוניות מסרבות לחלוק את מה שיש להן עם אלה שנזקקים. גם אם יש לנו יותר ממה שדרוש לנו, אנחנו חוששים לחלוק. אנחנו חוששים לוותר על חלק מהעושר שלנו.

בקנדה אנו חיים חיי מותרות. יש לנו שפע של מזון ומחסה. יש לנו שעונים, אופניים, מחשבים, טלוויזיות. הרשימה יכולה להימשך יומיים. שלשום, כאן בברזיל, נדהמנו כששהינו זמן מה עם ילדים שחיים ברחובות. הנה מה שאחד מהם אמר לנו: "הלוואי שהייתי עשיר, הייתי נותן לכל ילדי הרחוב אוכל, בגדים, תרופות, מחסה, אהבה וחיבה."

אם ילד רחוב שאין לו כלום מוכן לחלוק, איך זה שאנחנו, שיש לנו הכול, ממשיכים להיות כל כך חמדנים? אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על כל הילדים האלה, בני גילי, וכמה מקום הלידה שלך משפיע. על זה שיכולתי להיות אחת הילדים שחיים בפבלות בריו. יכולתי להיות ילדה מורעבת בסומליה, או קורבן של מלחמה במזרח התיכון, או פושטת יד בהודו. אני בת יחידה, אבל אני יודעת איזה עולם נפלא יכול היה להיות לנו, אילו השתמשו בכל הכסף שמוציאים על מלחמות כדי לחפש פתרונות סביבתיים, לחסל את העוני, להגיע לחוזי שלום.

בבית הספר, אפילו בגן, אתם מלמדים אותנו איך להתנהג בעולם. אתם מלמדים אותנו לא להילחם, ליישב סכסוכים, לכבד את הזולת, לנקות אחרינו, לא לפגוע ביצורים אחרים, לחלוק, לא להיות חמדנים. אז איך זה שאתם עושים בדיוק את אותם הדברים שאתם מלמדים אותנו לא לעשות? אל תשכחו מדוע אתם משתתפים בוועידה הזאת  – למען מי אתם עושים זאת. אנחנו הילדים שלכם. אתם אלה שמחליטים באיזה מין עולם אנחנו גדלים. הורים אמורים להיות מסוגלים לנחם את הילדים שלהם, לומר להם: 'הכול יהיה בסדר', 'זה לא סוף העולם', 'אנחנו פועלים כמיטב יכולתנו.' אבל אני חושבת שאתם כבר לא יכולים לומר לנו את הדברים האלה. אנחנו נמצאים בכלל ברשימת העדיפויות שלכם?

אבא שלי אומר תמיד, 'אתה נמדד על פי מה שאתה עושה, לא על פי מה שאתה אומר.' בגלל מה שאתם עושים אני בוכה בלילות. אתם המבוגרים אומרים שאתם אוהבים אותנו. אבל אני רוצה להציב בפניכן אתגר, בבקשה, תנו למעשים שלכם לשקף את הדברים שאתם אומרים.

תודה."

בשנים האחרונות נוכחת האנושות עד כמה אנושה הפגיעה בכדור הארץ. הקרחונים נמסים. תושבי אירופה סובלים מגלי חום שלא ידעו כמותם בעבר. שריפות ענק מתלקחות ברחבי העולם. בדרום אפריקה סובלים התושבים ממחסור מחריד במים. מדענים קובעים שוב ושוב שבעוד זמן לא רב, אולי אפילו רק שנים אחדות, יגיע כדור הארץ לנקודת האל-חזור, שממנה כבר לא יהיה אפשר לתקן את מה שנהרס. התחזית היא שערי החוף ברחבי העולם יישטפו ויוצפו, כשגובה פני הימים והאוקינוסים יעלה. לפי אחד מתרחישי האימים, בעתיד הלא רחוק יוכלו בני האדם לשכון רק בקטבים של כדור הארץ.

סוורן סוזוקי ניסתה לדבר אל לבם של המבוגרים, של קובעי המדיניות, של נציג הממסד השונים, לפני 26 שנה. ועידת הפסגה שהתכנסה ב-1992 בברזיל הייתה הגדולה מסוגה. השתתפו בה 117 ראשי מדינות ו-178 נציגים נוספים. המשתתפים התחייבו לפעול כדי לשמור על כדור הארץ.

נראה שלא היה די בהחלטות ובהכרזות.

סוורן סוזוקי היא כיום פעילה למען איכות הסביבה, כמו אביה, שהוא קנדי דור שלישי, ממוצא יפני. כשהייתה בת 14 פרסמה את הספר "Tell the World": ספרו לעולם. באוניברסיטה למדה אקולוגיה וביולוגיה התפתחותית. היא נשואה ואם לשניים.