ביום שיצא הספר על טראמפ כבר הודפסה לו מהדורה תשיעית הכריזה כותרת בעיתון הארץ. בידיעות אחרונות פרסמו כבר שתי כתבות, ובהן קטעים נבחרים מהספר.

האם גם בישראל הוא יימכר באותה התלהבות, אחרי שיופיע תרגומו לעברית?

ושאלה חשובה הרבה יותר: האם בוב וודוורד, מחברו של Fear, העיתונאי שביחד עם חברו קרל ברנשטיין הפיל את הנשיא ניקסון באמצעות כתבות תחקיר שערכו על פרשת ווטרגייט, יצליח לעשות זאת גם לנשיא הנוכחי, דונלד טראמפ?

עלי להודות: הייתי אחת התורמות לכיסו התופח של וודוורד. הזמנתי את Fear בקנייה מוקדמת מראש, וביום שראה אור נחת אצלי הספר בקינדל, ומיד התחלתי לקרוא. אבל מה קרה? עד מהרה, ובניגוד לדרכי, גיליתי שאני דוחה את הפתיחה של הקינדל; שוקעת בחלומות בהקיץ; מחפשת לי עיסוקים אחרים, רק כדי לא להיאלץ להמשיך במטלה שעד מהרה נעשתה משמימה, מעין תחושה של שיעורי בית שחייבים להמשיך בהם: הרי כבר קניתי את הספר, וכבר קראתי כמעט שליש, אז עכשיו להפסיק?

ואז, בערך באמצע הדרך, הגיע הרגע. כן. בהחלט. להפסיק!

ייתכן מאוד ש-Fear מרתק קוראים אמריקנים, שכל פרטי הפרטים המדוקדקים, עד לרמת הגיהוק והרמת הגבה, העוסקים בנשיא שלהם, מעניינים אותם. נדמה לי שלקורא הישראלי הפירוט רב מדי, והתיאורים ההולכים ומתארכים לאין קץ מייגעים ופשוט, יש להודות, משעממים.

מה גם שאת הסנסציות כבר פרסמו בקדימונים. ובכן: ידוע כבר שטראמפ ביקש להתנקש בחייו של אסד, אחרי שזה תקף את בני עמו בגז.

וידוע שאיוונקה בתו מכנה את עצמה "הבת הראשונה", ומסרבת להתפנות מהאגף המערבי, שם היא מתהלכת כבעלת מניות, ולא כשכירה שאין לה שום זכויות יתר: "סטיב, אחד מכם הוא האבא של נכדיו והאחר לא," הסביר פעם אחד מפקידי הבית הלבן לסטיב באנון, מי שכיהן בתפקיד "האסטרטג הראשי של הבית הלבן" את סוד כוחו של ג'ארד קושנר, חתנו של טראמפ. באנון, כזכור, פוטר כעבור כמה חודשים.

כמו כן ידוע כבר מהעיתונים על התקרית שבה במהלך ועידת מדינות ה־G20 בהמבורג הזמין טראמפ, בניגוד לכללי הבטיחות, את ראש ממשלת אוסטרליה לתוך חדר מבצעים הנייד והמאובטח שלו, הנקרא SCIF, זה שנוסע עם נשיא ארה”ב לכל מקום, ושעקב התנהגותו נאלצו להרוס את ה־SCIF ולבנות אותו מחדש.

וידוע גם הסיפור הפותח את הספר, שלפיו עוזריו של טראמפ העלימו משולחנו טיוטה של מכתב שבו הורה על פרישה מהסכם הסחר החופשי בין ארצות הברית לקוריאה הדרומית, מחשש שמא הפרישה מההסכם תערער את היחסים עם קוריאה הדרומית ותסכן את הביטחון הלאומי של ארצות הברית. עוזריו של טראמפ ידעו שאם יסלקו את המכתב, ישכח ממנו הנשיא, ואכן כך היה, וכך הם מנעו (לעת עתה?) את הסכנה.

כן, כל הסיפורים הללו מחרידים. לא פחות מהם – התיאור שלפיו הציע טראמפ לפתור את הבעיות הכלכליות של ארצו על ידי כך שידפיסו כסף. "'מה זאת אומרת?' טראמפ שאל, 'פשוט תפעילו את מכונות הדפוס…'"

גם תיאור האופן שבו בחר ביועץ לביטחון לאומי מזעזע: לאחד המועמדים היה שפם, ולכן נפסל. אחר לבש בגדים אזרחיים במקום מדים, כפי שיעצו לו, ועוד חליפה שנראתה זולה מאוד. הוא נפסל. מועמד אחר, אקדמאי, דיבר יותר מדי, וייגע את הנשיא בפרטים ששיעממו אותו. היועץ שנבחר פשוט נראה מתאים, והשימוש במילה "נראה" אינו מטפורה: הנשיא, כך מסביר וודוורד, בוחר באנשים כמו שבוחרים שחקנים: מי שגבוה וחסון, יכול לפקד על הצבא, כי כך צריך גנרל להיראות !

כל אלה תיאורים מחרידים ומבעיתים, במיוחד לנוכח הידיעה שלא מדובר בספר היסטורי שבו מתוארת תקופה חשוכה שהייתה ואיננה עוד. מדובר על עכשיו. ממש בהווה. והתיאור המפורט של הסכנה שמציבה קוריאה הצפונית לעולם כולו הוא עדיין ולגמרי כאן. וודוורד מסביר את הדילמה שארצות הברית (שהעולם!) ניצבת בפניה: ידוע כנראה היכן נמצאים רק כ-85% מהנשק הקונוונציונלי והלא קונוונציונלי של הצפון קוריאנים, לפיכך כל התקפה עליהם עלולה לסכן מאוד את שכניהם, תושבי קוריאה הדרומית, שמאות אלפים מהם, ואולי אף יותר, עלולים להיפגע אם צפון קוריאה תגיב בקיצוניות. וכנראה שלא רק הם נתונים בסכנה. האם יש לבעיה פתרון? האם טראמפ הוא האדם שיביא אותו? מפחיד לחשוב על כך.

ובכל זאת, על אף הקטעים הללו, עלי להודות, כאמור, שבערך באמצע הספר החלטתי באומץ לב לנטוש אותו.

הבנתי: נשיא ארצות הברית הנוכחי פשוט אינו מסוגל להתרכז. עובדות והיגיון אינם מעניינים אותו. הוא "אמוציונלי, תזזיתי ולא יציב".

הוא מדבר בגסות רוח קיצונית גם אל הקרובים אליו ביותר: "'אתה תינוק!'" אמר בפרהסיה לרודי ג'וליאני כשלא היה מרוצה מהאופן שבו השתדל להגן עליו בטלוויזיה, "'בחיים שלי לא ראיתי שהגנו עלי בצורה יותר גרועה. הורידו לך שם את החיתול. אתה כמו תינוק שצריך שיחליפו לו. מתי תהיה גבר?"

הבנתי שהוא לא קולט דברים בסיסיים ופשוטים ביותר. למשל – שהפועלים האמריקנים לא באמת רוצים לחזור למפעלים, אלא מעדיפים לעבוד במשרות שירות, כלומר – לשבת במשרד ממוזג ולא לעמוד מול פס הייצור. "אני לא קולט את זה," אמר כשניסו להסביר לו עובדת חיים פשוטה כל כך.

למדתי שהוא בכלל לא ציפה לזכות בבחירות: "'הוא בכלל לא התכונן'", העיד באנון, "הוא לא חשב שיזכה […] הילרי קלינטון הקדישה את כל חייה הבוגרים לקראת הרגע הזה. טראמפ לא הקדיש אפילו שנייה אחת כדי להתכונן לקראתו'".

הבנתי שמעבר לרברבנות הגלויה והלא מוסתרת, שאפשר להבחין בה בכל נאום שלו, הכול אצלו הצגות ראווה פתטיות ומגוחכות: למשל, כשראיין מועמדים למשרות בכירות, ביים את כניסתם כך שהתקשורת תצלם אותו מקדם את פניהם ליד הדלת, "כמו ראש הממשלה הבריטי".

נגעלתי שוב לקרוא על החשדות המוכרים, שלפיהם בביקורו במוסקבה "גייס" נשים בזנות כדי שישתינו על המיטה שעליה ישנו בעבר הנשיא הקודם, ברק אובמה, ואשתו.

הוכח לי עד כמה טראמפ שטחי: כשהאשים בפומבי את ג'ון מק'קיין כאילו ניצל את מעמדו של אביו והשיג לעצמו שחרור מהשבי בוויטנאם, הפך את היוצרות: מק'קיין נהג בדיוק להפך, וסירב להשתחרר לפני חבריו. כשתיקנו אותו לא התרגש. "'אה," אמר רק, "'אוקיי'".

ובכל זאת, פירוט היתר והאטיות המופלגת שבה הכול כתוב חיסלו את הרצון להמשיך לקרוא.

עם זאת, אין לזלזל בהישגו של וודוורד. ברור לגמרי שהאנשים שהיו הכי קרובים לטראמפ שיתפו פעולה עם המחבר וסיפרו לו אינספור פרטים אינטימיים ביותר. הדעת נותנת כי המחבר לא היה מעז לפרסם את הדברים אלמלא נבדקו בדקדקנות ואומתו. וכך, כשכתוב ש"באנון ידע", "באנון התעצבן",  "באנון חשב שמדובר בפנטזיה של ילד בן 11", או "מנפורט ידע שהציטוט נכון", ברור מי הם המקורות, אבל איך בדיוק הוא יודע שבשיחה אישית בארבע עיניים אמרה קליאן קונווי (שעדיין נאמנה לטראמפ) שהיא "לעולם לא תפנה אליו בשמו הפרטי"? שאלה מעניינת שהתשובה עליה טרם התבררה.

יש בקינדל מנגנון שמאפשר לקורא לדעת כמה אנשים מירקרו משפט מסוים שכנראה מצא חן בעיניהם. אפשר למשל להיווכח שעד ה-18 בספטמבר, כלומר, שבוע בדיוק אחרי שהספר ראה אור, סימנו 1,239 איש את הקטע שבו באנון מצוטט כמי שאמר לטראמפ "קודם כול, נבלום את ההגירה הלא חוקית ונתחיל להגביל את ההגירה החוקית, כדי לזכות שום בשליטה. שנית, אתה תחזיר את משרות הייצור לארצנו. ושלישית, ניסוג מכל המלחמות הזרות המטופשות האלה". מי חיבב את השורות הללו, מתנגדיו של טראמפ או אוהדיו, שמסכימים עם העמדות הללו?

האם הספר הזה יעשה לטראמפ מה שעשו כתבות התחקיר לניקסון? לגמרי לא בטוח. קשה להאמין שזה אפשרי כשרואים את קהל אוהדיו של טראמפ צוחק ומריע לו בשעה שהוא לועג בנבזות ובוולגריות האופייניות לו לכריסטין בלייזי פורד, המתלוננת על ניסיון אונס שעשה בה המועמד למשרת שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית.