ארונו של יוליוס קיסר מונח בפני המוני הרומאים שנאספו בכיכר. אחד מרוצחיו הוא ברוטוס, ידידו הקרוב. הדברים האחרונים שיוליוס קיסר אמר לפני שמת, בהפתעה וזעזוע מר, היו "Et tu, Brute?" – בעברית: "גם אתה ברוטוס?" – ואז, בכאב עמוק שנבע לא רק מהסכין שננעצה בגופו, אלא גם מההבנה שנבגד, אמר לעצמו הנרצח – "Then fall, Caesar", ואז נפל שדוד.

המוני רומאים זועמים באו והתקבצו לנוכח הגופה. ברוטוס חייב להרגיע ולפייס אותם. הוא פונה אליהם, ומבקש שיקשיבו לו, מפציר בהם לסמוך עליו ועל הגינותו, ולבחון את דבריו בתשומת לב. נראה שהצליח ללכוד את תשומת לבם, כי הם מקשיבים לו.

"אם יש כאן בקהל חבר אוהב של קיסר," הוא מפתיע אותם בדבריו, "אומר לו – ברוטוס אהב אותו לא פחות ממך." הסתירה בין אהבתו המוצהרת לבין המעשה שזה עתה עשה מעוררת בהם כנראה עניין. אפשר לדמיין אותם עומדים מולו ותוהים איך יסביר להם את הפער הלא מובן.

"לא מכיוון שאהבתי את קיסר פחות, אלא מכיוון שאהבתי את רומא יותר," הוא ממשיך, ואז שואל אותם מה הם מעדיפים: "שקיסר יחיה וכולנו נמות כעבדים, או שקיסר ימות וכולנו נהיה בני חורין?"

ברוטוס מסיט אם כן את הטיעון למישור האישי, הנוגע לכל אחד מהנוכחים: חייהם וחירותם, ואז מתמקד בעצמו ובתחושותיו: "קיסר אהב אותי, ולכן אני מבכה אותו; קיסר היה בר מזל, ולכן אני שמח; קיסר היה אמיץ, לכן אני רוחש לו כבוד. אבל, הוא היה שאפתן, ולכן הרגתי אותו." ברוטוס עצוב, שמח, רוחש כבוד, ולבסוף: החלטי ופועל בנחישות, לטובת רומא, למרות תחושותיו!

בשלב זה הוא מצביע כנראה על הדמעות השוטפות את לחייו (בתקופתו של שייקספיר הוראות הבימוי לא נכתבו בנפרד, אלא נרמזו מתוך הטקסט), ומושך תשומת לב ואהדה אל הכאב שהוא מביע: "הנה – דמעות על אהבתו. שמחה על מזלו, כבוד על אומץ לבו, ומוות על שאפתנותו," ואז פונה אל הקהל, ושואל שלוש שאלות רטוריות, שהתשובות להן אמורות להיות מובנות מאליהן. מטרתן  – לעורר בנוכחים את התחושה שהם מזדהים עם הרצח, ושגם הם במקומו של ברוטוס לא היו נוהגים אחרת: האם, הוא שואל אותם, מישהו מכם היה רוצה להיות עבד? האם מישהו מכם לא היה רוצה להיות רומאי? האם מישהו מכם אינו אוהב את ארצו?

מסתבר אם כן שרק בוגדים לא פטריוטים ושוטים גמורים אמורים להתנגד לרצח, שכן ברוטוס וחבריו הרגו את מי שסיכן את חירותם, כי התעתד לשעבד אותם!

המסקנה – ברוטוס אינו אשם במאומה. להפך. הוא ראוי להערכה ולכבוד. אכן, ההמון מריע לו, עד כדי כך שנשמעות קריאות של אנשים שמציעים למשוח אותו עצמו לקיסר. ברוטוס הצליח במשימה. בתוך כך, כשהוא כבר בטוח בעצמו ובהישגיו, מגיע אחד ממתנגדיו, מארק אנתוני, וברוטוס עושה את טעות חייו. מתוך ביטחון עצמי מופרז וודאות שכבש את לבם של הרומאים, הוא מאפשר לאנתוני לדבר.

אנתוני נושא את אחד הנאומים המרשימים ביותר שנשמעו אי פעם, מופת של רטוריקה ויכולת שכנוע, שהוא, כמובן, פרי עטו של שייקספיר.

הנה חלקו הראשון של הנאום ששם המחזאי בפי מרק אנתוני, הדמות שיצר (כאן בתרגומי):

רעי, רומאים, בני ארצי, אנא הטו אלי אוזן ושמעו.
באתי לקבור את קיסר, לא להללו.
גנותו של אדם נותרת עם מותו,
אך זכויותיו – הן נטמנות עם גופתו,
וכך יהא גם על קיסר. ברוטוס האציל
אמר על קיסר שהיה שאפתן.
אם אכן כך − חטאו היה כבד,
והוא שילם במלוא חומרת הדין.
כאן – ברשותם של ברוטוס ושל האחרים,
כי ברוטוס הוא אדם הגון,
וכך כולם, כה הגונים –
באתי לדבר מעל גופתו של קיסר.
הוא היה לי חבר, נאמן וישר.
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס הוא אדם הגון.
שבויים רבים הביא קיסר לרומא,
הכופר ששילמו העשיר את הקופה,
האם זה מנהגו של שאפתן?
כשאיש עני בכה, קיסר בכה עמו,
שאפתנות קרוצה מחומר קשיח יותר,
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס הוא אדם הגון.
כולכם הייתם עדים: בחגיגות לופרקל
שלוש פעמים הגשתי לו כתר,
שלוש פעמים הוא סירב. האם זאת שאפתנות?
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס, כמובן, אדם הגון.
דברי לא נועדו להתווכח עם ברוטוס,
אומַר רק את מה שאדע:
כולכם אהבתם אותו, עם סיבה,
מדוע, אם כן, לא תתאבלו עליו?
אהה, שיקול-הדעת, חיות-טרף חטפו אותך,
בני האדם איבדו אותך. סלחו לי.
לבי שם, בארון עם קיסר,
עלי להשתהות, עד שישוב אלי. (בוכה).

ב-35 השורות הראשונות של נאום אנתוני מפגין שייקספיר את גאוניותו. המשימה נראית לא פשוטה, שהרי שייקספיר נאלץ להתמודד עם כישרונו של הגאון הניצב מולו – הוא עצמו – ו"להביס" אותו, כלומר –  להתמודד עם נאום ההגנה המוצלח ביותר ששם בפיו של ברוטוס. איך יסתור את הדברים המשכנעים כל כך שנתן לרוצח לומר? אפשר ממש לדמיין את המחזאי הכותב הוגה את מהלך הטיעונים המופלא של ברוטוס, ועתה, במעין דו קרב מחשבתי של ענק רוח הנאבק בשכלו שלו, נאלץ להתמודד עם מה שהוא עצמו יצר!

בנאומו של אנתוני אפשר ממש לראות איך שייקספיר אתגר את עצמו, הציב רף גבוה מאוד, ואז התרומם ודילג מעליו בקלילות, עם המונולוג של אנתוני.

איך אם כן מצליח אנתוני להטות את לב ההמון הרומאי, להסעיר אותו, להביא אותו לכך שיכעס שוב על הקושרים והמתנקשים? משימתו לא פשוטה. ההמון השתכנע שברוטוס אדם הגון, שטובת העם הייתה לנגד עיניו, שהקריב למעשה את האהבה שחש כלפי חברו הטוב, למענם ולמען חירותם.

האמצעים הרטוריים שאנתוני מפעיל רבים. בפתח דבריו הוא נעזר במוזיקליות ובצלילים. הוא פותח בשלוש מילים עוקבות שעוצמתן הולכת וגוברת, כמו נקישות של גונג: "Friends" – הברה אחת;  "Romans" – שתי הברות; "countrymen"  – שלוש הברות. זה פועל. הוא זוכה לתשומת לבם. משתררת שתיקה.

אנתוני נזהר שלא לסתור את דבריו של קודמו. אם יעשה כן, יקומם עליו את המאזינים. לא, הוא ממשיך לכאורה את הקו של ברוטוס – הוא לא בא להלל את קיסר, אלא לקבור אותו. הדברים הללו נשמעים למאזינים לגיטימיים. הרי אפילו הרוצח סיפר על אהבתו לנרצח!

אנתוני מבהיר מדוע הוא מבקש "לקבור אותו": הרי "זכויותיו", כלומר – המעשים הטובים שעשה – ייקברו אתו, ויוותר רק זכר הדברים הראויים לגנאי. ואז הוא מזכיר את ברוטוס ומכנה אותו "אציל", נזהר שלא להתנצח אתו. לכאורה, הוא מסכים עם הדברים שברוטוס אמר, אבל כבר במשפט הראשון שותל בהם רמז של ספק סמוי: "ברוטוס האציל אמר על קיסר שהיה שאפתן. / אם אכן כך − חטאו היה כבד…": "If it were so": באנגלית המשפט מנוסח כתנאי בטל, כלומר – כזה שאין סיכוי לקיומו.

וכאן טמון תכסיס רטורי נוסף, מתוחכם עוד יותר: אנתוני יחזור עוד שלוש פעמים ובשינוי קל על אמירתו לפיה קיסר היה שאפתן. בפעם הראשונה: "ברוטוס האציל אמר על קיסר שהיה שאפתן". כעבור כמה שורות: "אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן" ושוב כך, בהמשך. ככל שאנתוני חוזר על המשפט, כך הוא טומן ספקות בלבם של השומעים ומגביר אותם, מה גם שבין חזרה לחזרה על האמירה הוא מוסיף בעדינות מידע סותר: קיסר היה חבר, נאמן וישר; בזכותו הגיעו לרומא שבויים רבים שהעשירו את הקופה הציבורית; הוא היה רך לבב, וכשנתקל בסבלו של רומאי עני, הזדהה אתו והביע את אהדתו; והכי חשוב: כשאנתוני הציע לו את הכתר – קיסר סירב לו. (עניין ההדגשה המוגזמת מעלה על הדעת את הדברים ששייקספיר שם בפיה של דמות במחזה אחר שלו. ב"המלט", גרטרוד, אמו של המלט, מותחת ביקורת על השחקנית המגלמת את המלכה בהצגה הקטנה שהמלט מעלה בפניה ובפני בעלה. גרטרוד אומרת על המלכה: ".The lady doth protest too much, methinks"  בעברית: "הגברת מתלהמת קצת יותר מדי", בתרגומו של דורי פרנס. לגרטרוד ברור שעודף הדיבורים מחשיד את המלכה, המייצגת בעצם אותה עצמה. היא כמובן צודקת: המלט מנסה לטמון פח לה ולבעלה, בניסיון לחשוף את רצח אביו. המשפט :"The lady doth "protest too much נהפך למטבע לשון שפירושו דומה למימרה "על ראש הגנב  בוער הכובע").

אנתוני מעלה אם כן שלל ראיות הסותרות את האמירה המלווה אותן, ומוכיח שבעצם קיסר לא היה באמת שאפתן! בהמשך אנתוני גם מעז לומר זאת במפורש: "שאפתנות קרוצה מחומר קשיח יותר", ואחר כך, כמו ברוטוס, גם הוא שואל שאלה רטורית: "האם זאת שאפתנות?"

לא רק את השאפתנות של קיסר הוא מרוקן מתוכן ומוכיח שהיא בדויה, אלא גם את הגינותו המוצהרת של ברוטוס. בפעם הראשונה הוא מציין את "אצילותו", ואז אומר עליו פעמיים שהוא "הגון", ובפעם הרביעית מוסיף "כמובן, אדם הגון" – "And, sure"… כאן כבר אפשר לשמוע את הנימה האירונית בדבריו. "כמובן"? ודאי שלא!

יתר על כן. כבר בפעם השנייה שאנתוני מזכיר את שאפתנותו-לכאורה של קיסר, הוא נוטע את המילה "אבל": "אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן". המילה ממוססת את ההתנגדות של השומעים, והוא מצליח "להשחיל" אל לבם את הספקות הרצויים לו.

זהו תכסיס מופלא של שייקספיר: בעדינות, בהדרגה, בלי להתווכח, הוא מטיל ספק בשני דברים ובעצם קובע: קיסר לא היה שאפתן, וברוטוס אינו אדם הגון! אמנם הוא טוען שאין לו שום כוונה להתווכח עם ברוטוס, אבל בפועל בהחלט עושה זאת, אלא שאת הוויכוח הוא מנהל כמעט בחשאי, וכשהוא מגיע לסוף החלק הראשון של נאומו, כשהוא פורץ בבכי, כשהוא מבכה את שיקול הדעת שנטרף, ואת האהבה שכולם רחשו לקיסר ולפתע זנחו אותה, הקהל כבר שכח את נאומו המזהיר של ברוטוס.

אנתוני, כלומר – שייקספיר! – שוזר בנאומו עוד כמה אמצעים מתוחכמים כדי להשפיע על שומעיו. כך למשל הוא מפעיל משחק מילים סמוי על שמו של ברוטוס.  "Thou art fled to brutish beasts", הוא אומר (בעברית – "חיות-טרף חטפו אותך" – משחק המילים אינו יכול להישמר). במילה  "brutish", כלומר – חייתי, גס, אכזר, מהדהד אנתוני את שמו של ברוטוס ובכך, באופן לא מודע, מעורר במאזינים תחושה שאלה שמות גנאי היאים לאיש. בה בעת מהדהדות בצירוף הזה גם מילותיו האחרונות של קיסר: "Et tu Brute".

בתום החלק הראשון של הנאום, אחרי הפסקה רגשנית שהוא עושה כדי, כך הוא מסביר להם, להתייחד עם כאבו, יכול אנתוני לעבור בקלות לשלב הבא: הוא מספיד את קיסר, נוטע בשומעיו יגון וחמלה, מסית אותם ומלבה את שנאתם כלפי רוצחיו של קיסר, ואז חושף את צוואתו של קיסר, שבה הוריש לכל אחד מהם, אזרחי רומא, סכום כסף נאה.

ברוטוס נגע בדבריו בעניינים מופשטים. אנתוני – בכיסם של השומעים. הוא השתמש ברגשנות (מדי פעם משתתק, הלום מעוצמת היגון שהוא חש), באירוניה (חוזר שוב ושוב על משפטים ומרוקן אותם מתוכן), בהיגיון (מזכיר להם שקיסר סירב להכתרה), בשנאה (מזכיר להם כיצד פגעו המתנקשים בקיסר בפגיונותיהם). הוא עוצר מדי פעם, כדי לאפשר להם להרהר על דבריו, מצטנע (טוען שאינו נואם בחסד כמו ברוטוס), מותח את סקרנותם (משהה את פתיחת הצוואה), והכי חשוב מבחינתו – משמיע רמזים על מרד אפשרי ("let me not stir you up To such a sudden flood of mutiny." ובתרגומו של אלתרמן: "אל נא אטיל בכם סופת פתאום של מרד"). שומעיו  בשלים. מעתה יהיו בידיו כחומר ביד היוצר. הוא יוכל להוביל אותם לכל מעשה.

מפעים (ומפחיד!) להיווכח בכוחן של מילים בכלל ונאומים בפרט, וביכולתם להשפיע על המוני בני אדם.

אל המונולוג באנגלית, ואל תרגומו של נתן אלתרמן