בשנות ה-60 בלונדון נהגו להקרין בבית הקולנוע שמעל סוויס קוטג' שני סרטים ברצף. כשהלכתי לראות את הסרט הצרפתי "גבר ואישה" של קלוד ללוש, שאת המוזיקה שלו כבר אהבתי מאוד, הופתעתי לגלות שלפניו יקרינו סרט אחר.

הייתה איזו אכזבה קלה: מי רוצה לראות סרט צרפתי שלא שמעתי עליו? באתי לראות את אנוק איימה ואת ז'אן-לואי טרנטיניאן, לשמוע את "Samba Saravah" ואת "Aujourd'hui C'est Toi"…

הסרט המקדים היה "האושר", של אנייס ורדה. ואחרי הצפייה המפתיעה בו, "גבר ואישה" נראה פתאום תפל, כמעט מיותר.

עם חשש וציפייה הגעתי אל ההקרנה של "אושר" בפסטיבל הסרטים בחיפה. האם ההתפעמות, הפליאה, הסחרור, שחשתי בגיל שש עשרה יתחלפו באכזבה? והרי היו סרטים וספרים שכל כך אהבתי, ומפגש מחודש אתם מקץ כמה עשרות שנים הביך ואפילו הכעיס (למשל: הסרט "המלך ואני" הגזעני להחריד, או הספר "מכרות המלך שלמה" היהיר, האלים, השובניסטי והמזעזע מכל בחינה אפשרית).

אבל לא. אנייס ורדה לא אכזבה גם הפעם. "האושר" הוא לא רק סרט יפהפה, הוא גם מעורר מחשבות ותמיהות. השאלה שהוא מציג בפני הצופים היא – מהו אושר?

בתחילתו של הסרט התשובה כמעט ברורה: אושר הוא אהבה. זאת שבין פרנסואה ותרז, נגר ותופרת יפים להפליא, מאוהבים, הורים לשני ילדים פעוטים ומתוקים. מגלמים אותם אן-קלוד דרואו, קלייר דרואו, אוליבייה דרואו, סנדרין דרואו. (הילדים הם בתם ובנם של השחקנים המגלמים את פרנסואה ותרז, ולכן, חרף גילם הפעוט – הם כבני שלוש ושנה וחצי – האינטראקציה בינם לבין הוריהם שעל האקרן טבעית ומלבבת, וברור שהבמאית לא הייתה צריכה להתאמץ מאוד כדי להפיק מהם את המתיקות התמימה ואת הקשר הקרוב עם הוריהם האמיתיים והמשוחקים) .

תרז ופרנסואה אוהבים לטייל עם הילדים שלהם. הנופים המרהיבים של הטבע בצרפת, היער, ההרים, מצטלמים נפלא. תרז קוטפת פרחים. הם חוזרים הביתה. תרז לשה לחם. פרנסואה מגלף גושי עץ.  הכול חושני כל כך, עד שאפשר כמעט להריח את הניחוחות של מה שאנחנו רואים.

ואז קורה דבר שהופך את החיים של המשפחה הזאת על פיהם. פרנסואה מכיר מרכזנית יפהפייה ומרשה לעצמו להיסחף אתה. הוא מסביר לה שאת אשתו הוא אוהב מאוד. שאילו פגש אותה לפני שהכיר את תרז, היה נושא אותה לאישה. אבל מה לעשות, הוא תפוס. בניסיון לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, הוא מספר לאשתו על האהבה הנוספת בחייו ומבטיח לה שלא יגרע ממנה מאומה.

בסצנה מופלאה תרז נעתרת לבקשתו לנהל קשר אהבה נוסף. היא שמחה בשבילו, על כך שהוא מאושר. הם מתעלסים שוב ביער, לצד הילדים המתוקים שלהם, שישנים מתחת לכילה. הכול כל כך מקסים ויפה ומושלם, הכול מתנהל על מי מנוחות. אבל כשפרנסואה מתעורר משנתו השלווה, אחרי ההתעלסות, הוא מגלה שתרז אינה לצדו. בשקט בשקט, בלי דרמות, בלי סצנות של קנאה וכאב, היא הטביעה את עצמה.

מה יקרה עכשיו עם הילדים? בסרט משנת 1965 ברור שגבר לא יכול לטפל בילדים. מי תלוש את הבצק? מי תיקח אותם לגן? מי תשכיב אותם לישון? המשפחה מתכנסת, הסבים והסבתות, הדודים והדודות, כולם מתנדבים לקחת את הילדים אליהם.

אבל אין צורך.

אהובתו של פרנסואה מגיעה, והיא לוקחת על עצמה את כל התפקידים. היא לשה את הבצק. משכיבה את הילדים לישון. לוקחת אותם לגן. ויוצאת לטיולים משפחתיים עם פרנסואה ואתם, לטבע, ליער, שרק הוא השתנה: הירוק הצהיב, הסתיו הגיע, והוא מצטלם כל כך יפה!

הכרתי פעם משפחה כזאת: ימים אחדים אחרי שמישהי הושלכה מתוכה, לא מרצונה, ואחרת תפשה את מקומה בקלילות ובטבעיות, התכנסו כולם לארוחה משותפת. האישה החדשה ישבה במקומה של האישה הקודמת, ואיש לא חש בחסרונה של המגורשת. אדרבא, הייתה אפילו מי שהפטירה: "איזה יופי שכולנו כאן ביחד".

אז מהו האושר? מראית עין? מילוי של צרכים? מפגש עם סביבה יפה? הכחשה והתעלמות? או השלמה עם מציאות שאי אפשר לשנות אותה?

ּ