"אין בו סקס, אין בו אלימות, ואין פעלולים". המפיק ארתור כהן (שזכה בעבר בעבר בכמה פרסי אוסקר, ביניהם על "הגן של פינצי קונטיני", "שחור ולבן בצבעים" ו"מהלכים מסוכנים") שיבח את סרטו החדש "החיוך האטרוסקי". ובנקודה הזאת הוא צודק. אכן, הסרט, כפי שאמר, יוצא דופן בקולנוע האמריקני העכשווי, בהיעדר שלושת המרכיבים השכיחים כל כך.

הבעיה שמה שיש בו דומה מאוד לסרטים אמריקניים רבים אחרים. היחסים פשטניים וצפויים, והכול למעשה ידוע מראש, כי העלילה מצייתת לכללים המוכרים היטב: רורי מק'ניל, סקוטי מבוגר ומחוספס, נאלץ לעזוב את ביתו שעל אחד האיים בצפון סקוטלנד ולנסוע לסן פרנסיסקו כדי שהרופאים שם יבדקו אותו ויגלו ממה הוא סובל. איך בנו, שהיגר לארצות הברית לפני חמש עשרה שנה, יקבל את פניו? איך תתנהג כלתו? ומה יקרה לו כשיכיר את נכדו הפעוט, שאותו לא פגש מעולם?

נכון שכולנו יודעים מראש את התשובות לשאלות הללו? שהרי זאת עוד וריאציה על הנושא המוכר עד זרא של סרטים אמריקניים: מפגש טעון בין בני משפחה שהתרחקו, התקרבות בלתי נמנעת, מישהו שממיס את הלב, במקרה שלפנינו התינוק המתוק באמת שהסרט מציג.

הנקודה המשכנעת ביותר בסרט היא, אכן, התינוק. לא ברור איך הצליחו "להוציא" ממנו משחק כה מדויק ומשובח, ועל כך הידד לזוג הבמאים (הישראלים!) שסיפרו כיצד במהלך העבודה על הסרט נאלצו, בדומה לאימא המוצגת בו, להשאיר את הטיפול בתינוק שלהם בידי אחרים, כדי להתמסר לעבודה.

גם בריאן קוקס, השחקן המגלם את רורי מק'ניל (בשנה שעברה בפסטיבל הסרטים בחיפה ראינו אותו מגלם את צ'רצ'יל) מיטיב, כדרכו, לשחק. הוא משכנע בדמותו של הסקוטי עז המצח, שמצליח, בדרכו, לטעת בבנו כוחות שלא היו לו בעבר, ועוזר לו להתנער ממלכודת של זהב שמוצבת לרגליו. אבל מי יכול להאמין, למשל, להתאהבות החפוזה שמתרחשת בסרט? ומה הטעם בסמליות האמנותית, כביכול, שאין בה באמת שום תוכן, של הפסל שהעניק לסרט את שמו?

הסרט הוא עיבוד של ספר מצליח מאוד, הנושא את אותו שם, שכתב הסופר הספרדי חוסה לואיס סמפדרו. לא קראתי אותו, ואין לי מושג אם הסרט נאמן לו, או אם הוא מיטיב אתו.