"הזוכה בפרס הגדול בפסטיבל ונציה [ב-1985], 'עוברת אורח' הוא סרטה המצליח ביותר של אנייס ורדה והסרט שהפך את סנדרין בונר לכוכבת." כך נכתב בלשונית "פרטים נוספים" על הסרט, באתר של פסטיבל הסרטים בחיפה, 2018.

בשנה שעברה זכינו להתענג על סרטה התיעודי החדש של אנייס ורדה, "אנשים ומקומות", והשנה נערכת לכבודה בפסטיבל בחיפה רטרוספקטיבה.

איזה סרט מופלא! קשה מאוד לתאר אותו ובעצם אין צורך ואולי אפילו אסור, כי אי אפשר שלא לעשות לו עוול אם מנסים "לסכם" אותו.

כך, במילים מעטות, הוא מתואר באתר של הפסטיבל: "מונה ברז'רו מתה. גופתה הקפואה מתגלה בעיצומו של החורף בתעלה בדרום צרפת. מכאן חוזר הסרט לשבועות שהובילו אל מותה, ואנו עדים לחייה העצובים כשהיא נודדת ממקום למקום, מחפשת עבודות זמניות או מחסה. מונה עצמאית, אבל השאיפה הזו לחופש היא שמובילה בסופו של דבר למותה."

לא, איש לא ידע לעולם מיהי אותה מונה. מדוע נפלטה מהחברה המתוקנת. איך נטשה, או ננטשה, מתי בעצם אבדה, האם יש בכלל בעולם מישהו שהיא חסרה לו, מישהו שהייתה יקרה לו, מישהו שדואג לה, רוצה לדעת מה שלומה, מישהו שהיה רוצה בטובתה. היא משוטטת, מאבדת בהדרגה את נכסיה המעטים, עד לסופה הידוע מראש, מהרגע הראשון של הסרט.

"אני יודעת עליה משהו," נשמע קול בתחילתו של המסע המתחקה אחרי ימיה האחרונים של מונה. האם זהו הקול הכול יודע של הבמאית, בוראת הסרט, שזכותה לעבור בין האנשים האחרונים שאתה נפגשה מונה, "לראיין" אותה ולחדור גם אל צפונות נפשם, אל ייסורי המצפון שהם חשים (ובצדק!), אל מעט החסד שחלקם ידעו להעניק לה, אבל לא במידה מספקת?

זאת לא רק יצירת אמנותית מופתית, אלא גם מסמך חברתי נוקב: מה עולה בגורלם של מחוסרי הבית, האנשים החיים בשולי החברה, איך הם מוצאים לעצמם פת לחם בשעת רעב, מי מנצל את מצבם הרעוע ואת אומללותם, ומי מסוגל להושיט להם יד ולו לזמן מה?

ומה החברה מסוגלת לעשות למענם?

ממליצה מאוד למי שרק יודע כיצד לעשות זאת, לשים את ידו על עותק של הסרט ולצפות בו.