אֲנַחְנוּ הַיְּלָדִים שֶׁל חֹרֶף שְׁנַת שִׁבְעִים וְשָׁלוֹשׁ,
חֲלַמְתֶּם אוֹתָנוּ לָרִאשׁוֹנָה עִם שַׁחַר, בְּתֹם הַקְּרָבוֹת.
הֲיִיתֶם גְּבָרִים עֲיֵפִים שֶׁהוֹדוּ לְמַזָּלָם הַטּוֹב,
הֲיִיתֶן נָשִׁים צְעִירוֹת מֻדְאָגוֹת וּרְצִיתֶן כָּל כָּך לֶאֱהֹב.
וּכְשֶׁהֲרִיתֶם אוֹתָנוּ בְּאַהֲבָה בְּחֹרֶף שִׁבְעִים וְשָׁלוֹשׁ
רְצִיתֶם לְמַלֵּא בְּגוּפְכֶם אֶת מַה שֶּׁחִסְּרָה הַמִּלְחָמָה.
כְּשֶׁנּוֹלַדְנוּ הָיְתָה הָאָרֶץ פְּצוּעָה וַעֲצוּבָה,
הִבַּטְתֶּם בָּנוּ, חִבַּקְתֶּם אוֹתָנוּ, נִסִּיתֶם לִמְצוֹא נֶחָמָה
כְּשֶׁנּוֹלַדְנוּ בֵּרְכוּ הַזְּקֵנִים בְּעֵינַיִם דּוֹמְעוֹת,
אָמְרוּ – הַיְּלָדִים הָאֵלֶּה, הַלְוַאי לֹא יֵלְכוּ אֶל הַצָּבָא.
וּפְנֵיכֶם בַּתַּצְלוּם הַיָּשָׁן מוֹכִיחוֹת שֶׁדִּבַּרְתֶּם מִכָּל הַלֵּב
כְּשֶׁהִבְטַחְתֶּם לַעֲשׂוֹת בִּשְׁבִילֵנוּ הַכָּל, לַהֲפֹךְ אוֹיֵב לְאוֹהֵב.
הִבְטַחְתֶּם יוֹנָה, עָלֶה שֶׁל זַיִת,
הִבְטַחְתֶּם שָׁלוֹם בַּבַּית
הִבְטַחְתֶּם אָבִיב וּפְרִיחוֹת
הִבְטַחְתֶּם לְקַיֵּם הַבְטָחוֹת
הִבְטַחְתֶּם יוֹנָה…
אֲנַחְנוּ הַיְּלָדִים שֶׁל חֹרֶף שְׁנַת שִׁבְעִים וְשָׁלוֹשׁ,
גָּדַלְנוּ, אֲנַחְנוּ עַכְשָׁו בַּצָּבָא עִם הַנֶּשֶׁק, קַסְדָּה עַל הָרֹאשׁ.
גַּם אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה, צוֹחֲקִים וְיוֹדְעִים לִבְכּוֹת
גַּם אֲנַחְנוּ גְּבָרִים, גַּם אֲנַחְנוּ נָשִׁים, גַּם אֲנַחְנוּ חוֹלְמִים תִּנוֹקוֹת
וְלָכֵן לֹא נִלְחַץ, וְלָכֵן לֹא נִדְרֹשׁ וְלָכֵן לֹא נְאַיֵּם,
כְּשֶׁהָיִינוּ קְטַנִּים אֲמַרְתֶּם – הַבְטָחוֹת צָרִיךְ לְקַיֵּם…
אִם דָּרוּשׁ לָכֶם כּוֹחַ – נִתֵּן, לֹא נַחְסֹךְ, רַק רָצִינוּ לִלְחוֹש –
אֲנַחְנוּ הַיְּלָדִים שֶׁל הַחֹרֶף הַהוּא, שְׁנַת שִׁבְעִים וְשָׁלוֹשׁ.
הִבְטַחְתֶּם יוֹנָה, עָלֶה שֶׁל זַיִת,
הִבְטַחְתֶּם שָׁלוֹם בַּבַּית
הִבְטַחְתֶּם אָבִיב וּפְרִיחוֹת
הִבְטַחְתֶּם לְקַיֵּם הַבְטָחוֹת
הִבְטַחְתֶּם יוֹנָה…
"חורף 73" הוא לא רק שירם של החיילים והחיילות הצעירים ששרו אותו לראשונה ב-1994, אלה שנהרו בעקבות מלחמת יום כיפור, בימים שבהם הארץ הייתה אכן כה "פְּצוּעָה וַעֲצוּבָה". 2,673 לוחמים ישראלים נהרגו באותה מלחמה, 7,251 נפצעו ו-294 נפלו בשבי. מי יודע כמה מהם נותרו פגועים, הלומי קרב, פצועים בנפשם, כמה בני משפחה שחייהם השתנו לצמיתות נותרו מאז.
"חורף 73" הוא שירם של ההורים שקיוו לחיות במציאות שבה ילדיהם לא יאלצו עוד להילחם, של "הַזְּקֵנִים" שייחלו לכך "בְּעֵינַיִם דּוֹמְעוֹת", והוא בעיקר שירם של המתגייסים החדשים, של אלה שממלאים את חובתם, אבל פונים אל בני הדור הקודם להם, אל מקבלי ההחלטות וקובעי המדיניות, ומפצירים בהם לפעול כדי "לַהֲפֹךְ אוֹיֵב לְאוֹהֵב", כך שהצעירים יוכלו לחיות ולהתמסר למשימותיהם הטבעיות של צעירים בכל העולם: לאהוב ולחלום על התינוקות שייוולדו להם.
"אִם דָּרוּשׁ לָכֶם כּוֹחַ – נִתֵּן", הם מבטיחים, הווה אומר: הם מוכנים לעשות כל מה שיידרש מהם, אבל בתמורה הם רוצים לדעת שמי שצריך – פועל כדי לא לסכן אותם, ועושה הכול כדי למנוע את המלחמה הבאה.
יורם וייס ז"ל, חברו של הספרי, היה לוחם בפלוגת קורן של סיירת חרוב. כך כתוב עליו באתר "יזכור", המנציח את חללי צה"ל: "במלחמת יום-הכיפורים, השתתף יורם בקרבות הבלימה נגד המצרים בסיני ובקרבות הפריצה אל מעבר לתעלת סואץ. בקרב שהתחולל ביום כ"ח בתשרי תשל"ד (24.10.1973) במבואות העיר סואץ, נפגע יורם ונהרג."
בכנס שנערך ב-2009 ליוותה חבורת הזמר של בית הלוחם בתל אביב את רוני אבני, הסולנית המקורית של להקת חיל החינוך. על הבמה ניצבו נכי צה"ל, חלקם בכיסאות גלגלים, ושרו אתה ביחד את "חורף 93".
"אי אפשר לשמוע את השיר הזה עד הסוף. בנהיגה אני עוצר בצד ובוכה," סיפר מחברו.
הוא לא היחיד.
הילדים העומדים לפני הצבא אינם צריכים לבקש כלום מהוריהם. הם אלה שצריכים להחליט בעצמם. להחליט שלא לבנות את המלחמה הבאה. אין מלחמות ללא חיילים. הבכי המיופיף של השיר הזה מנחיל את המלחמה לדורות הבאים. כמו השיר "אליפלט". שניהם שירים מפתים, מנצלים, איומים. עוד שיר מתועב כזה: "עוד יש תותחים, ילדתי, על ההר, אך הם מאיימים על דמשק". למעשה, מרבית שירי יום הזיכרון הם כאלה. אל תלכו שולל אחר מלכודת המלחמה הרומנטית, המתוקה.
מעניין שאת השיר תוקפים מימין ומשמאל. אלי הוא מדבר. אולי כי בני נולד ב-73. אולי כי מי שהייתה נערה בשנות השישים זוכרת היטב את תחושת הוודאות שמעתה ואילך העולם ישתנה, שהאנושות למדה את הלקח.
הו ילדים-לוחמים,לוחמים-ילדים, האם נגזר עליכם לבכות ולקבור,לקבור ולבכות ?
כל כך הרבה כתיבה וניגונים על השלום,ממשלות מתחלפות,קלפיות בוערות…
והכל …פזמון-חוזר. פזמון עובר ושב. כמו הכאב.
אריה קרישק, קצרין
אכן.