יצירתם המשותפת של אפרים סידון ודני קרמן היא לכאורה, בדומה לספר סיפור מוזר ומלא תמהון על האי הקטן האי הגיון (שאותו כתב אפרים סידון ואייר יוסי אבולעפיה), סיפור שנועד לילדים.
הוא נוסה בהצלחה על בן השש, שהאזין לו ברוב קשב ואף מתח ביקורת על תושבי “הארץ הרחוקה ההיא”, שהיא “מדינה של יענים” ושמה “יעַן כי”, ועל התעקשותם לטמון את הראש בחול נוכח פני הסכנות, כדי שלא לראותן, “כי כל דבר שלא רואים / הוא לא קיים או מתרחש”.
כששמע את השורות המתארות את התושבים המעדיפים “להמתין ללא דאגה / שהכל יחלֹף, שהכל יעבֹר…” בעודם טומנים את ראשיהם בחול, העיר בן השש בתבונה: “אבל איך הם יכולים לדעת שהסכנה חלפה, אם הם טומנים את הראש בחול, ולא רואים מה קורה סביבם?”
אכן, שאלה (רטורית) מצוינת, שנוגעת בדייקנות בלב העניין.
על פני השטח מדובר אם כן, באגדת ילדים שבה, כדרכן של אגדות, החיות מדברות, חושבות, ומביעות את עמדתן, והיא, כאמור פועלת היטב כאגדה.
אבל ברור לגמרי: הטקסט פונה גם, ואולי בעיקר, אל המבוגר הקורא אותו באוזניי הילד. כי מי הם, בעצם, תושבי ממלכת “יען כי” שדרוכים למשמע הצופרים אשר “תלויים כמעט על כל עץ / אשר משמיעים אזעקת ‘סכנה’ / כאשר המלך חפץ”? ומיהו המלך החושש מפני נתינים פקוחי עיניים שיתחילו, חס וחלילה מבחינתו ומבחינת שריו, ללכת בראש זקוף, לראות את מה שמתרחש סביבם, ואז, אללי, אולי עוד ילכו להפגין נגדו – “למרֹד או למחות, לצאת לרחובות / לדרוש הסברים, לבקש תשובות”?
ומי היא אותה “שרה” שמוצאת פתרון למצוקתו של המלך? ומה הפתרון המחוכם שבזכותו כל תושבי “יען כי” “יצאו לרחובות ויריעו הידד”?
הנמשל ברור לחלוטין, והאיורים של דני קרמן מיטיבים לבטא את הטמטום העיוור של היענים ש”בכלל לא מתעניינים”, שמעמדתם הצייתנית “לא מוכנים לשאול” או לפעול, ושדרך ההתמודדות החביבה עליהם היא עצימת עיניים מכוונת, כדי שלא לראות, לא לדעת ולא לחשוב.
בתום ההקראה הוסבר לבן השש מהו משל, ומדוע הסיפור שלפנינו פועל כך. ההרצאה הקצרצרה הייתה אמנם חתרנית, אבל מאופקת וזהירה. הידיעה שעליו להיות חלק מהחברה הסובבת אותו, והצורך להגן עליו, גברו על הרצון להביא לידי כך שלא יהפוך גם הוא ליען “מוגן”, שמתעלם מהמציאות.
ברור לגמרי שהספר לא נועד לילדים שהוריהם נמנים עם אלה שטומנים את ראשם בחול, אלא למי שמסרבים לעשות זאת, למי שממשיכים להביט במציאות בעיניים פקוחות, שבוחנים אותה, ואז יוצאים להפגנות, זועקים ותובעים שינוי, כי “עם ששואל שאלות בקול / עלול גם לקום ולפעול”. (ואולי, חולפת לרגע קט המחשבה הנואלת, יוכל ספר הילדים הזה להזיז מישהו מעמדתו?…)