טעימות משלושה סרטים תיעודיים מרתקים, שהוקרנו בפסטיבל הקולנוע בירושלים

"קינג ביבי"

מצד אחד היו פרצי הצחוק, שעלו לא פעם מקרב קהל הצופים, בהקרנה שנערכה בסינמטק בירושלים, בפסטיבל הקולנוע 2018. כך קרה למשל כשבנימין נתניהו, גיבור הסרט הדוקומנטרי "ביבי קינג" מצהיר אל המצלמה ואומר כי הוא מעולם לא שיקר, לא רימה ולא השתמש במניפולציות. פרץ צחוק נוסף נשמע כשראו את נתניהו, בשלהי התקופה שבה היה שמו "בן ניתאי", מתראיין אצל לארי קינג, זמן קצר לפני ששב לישראל כדי לפצוח בקריירה פוליטית. קינג שאל אותו אם ישוב ויתראיין אצלו גם בעתיד. תשובתו של נתניהו: "אם תזמין אותי", ובמיוחד התוספת, "אם תשלם לכרטיס הטיסה שלי", גלגלה את הקהל מצחוק, שהייתה בו יותר מנימה אחת של לעג וגועל.

מצד שני היו דבריו של אחד האנשים המופיעים בסרט, פלוני אלמוני מהרחוב הישראלי, שמתלהב בקול רם מנתניהו, שכן, כך הוא אומר, אנחנו זקוקים לראש ממשלה מאנייק, אחד שיודע לרמות ולסובב.

שתי העמדות הללו, הלעג לעומת ההערצה, משקפות היטב את רוחו של הסרט, ועוד יותר מכך – את מעמדו של נתניהו בציבוריות הישראלית. יש מי שמתעבים אותו, ויש מי שמשוכנעים שאין כמוהו.

הסרט, בבמויו של דן שרודר, מיטיב להציג את פניו של האיש. לא קשה לעשות זאת, שהרי נתניהו הוא איש של מצלמות, שמאז תחילת דרכו הִרבה להתראיין, לרוב באנגלית, לרוב לכלי תקשורת לא ישראליים. כפי שמראה בן כספית בספרו  נתניהו – ביוגרפיה, נתניהו רואה בנאומים ובראיונות המצולמים כלי חשוב מאוד, אם לא עיקרי, בעבודתו כראש ממשלה. כדי להדגיש זאת, מביא הסרט הקלטה של מי שהדריכה את נתניהו בתחילת דרכו והנחתה אותו כיצד לנאום היטב. אפשר לראות בסרט כיצד מציית נתניהו באדיקות לכל ההנחיות שקיבל.

אמנם הקהל הישראלי מכיר כמעט את כל קטעי הווידיאו שמהם מורכב הסרט: פרשת הקלטת הלוהטת, "היידה ביבי, היידה שרה", "הערבים נוהרים בהמוניהם…" וכן הלאה, ובכל זאת, המקבץ כולו, המוגש כנרטיב סדור, עם מסקנה ברורה למדי, מרתק.


"טוקלומטי"

סרטם של גד אייזן, דוד אופק ושיר בן מגולל את הסיפור העצוב של טוני טוקלומטי, כדורגלן אפריקני ששיחק במכבי נתניה ונאלץ לעזוב את הארץ אחרי שחשדו בו כי אינו באמת בן 19, כפי שהצהיר, אלא מבוגר בהרבה. לאחר שעזב נודע לו כי איריס, ישראלית שהייתה אתו בקשר, הרתה לו. השניים נשארו בקשר טלפוני, ולקראת חגיגת בר המצווה של בנם החליטה איריס להפגיש את בנם המשותף עם אביו.

כדי שטוני יוכל להגיע לארץ לביקור, נאלצה איריס לגייס ערבות של 30 אלף שקל, כדי שמשרד הפנים יעניק לו ויזה של תייר.

הסרט מתעד את המפגש בין השלושה. איריס וטוני מחדשים את הקשר ביניהם מהמקום שבו נפסק לפני שלוש עשרה שנה. עידן בנם, שגדל להיות כדורגלן מחונן, לא יודע את נפשו מרוב התרגשות. האב והבן יוצרים מיד קשר, לא מעט בזכות הכישרון המשותף לשניהם. אמנם אין להם שפה מדוברת משותפת, אבל הם מיטיבים לתקשר בזכות הכדורגל.

איריס צריכה להחליט אם להינשא לטוני, ובכך לאפשר לו להישאר בארץ.

הסרט מותיר לא מעט שאלות קשות. למשל: האם סילוקו של טוני מהארץ לפני שלוש עשרה שנה לא נבע בעיקר מגזענות לא סמויה? תוכנית טלוויזיה מאותם ימים חושפת התבטאויות מבישות ופוגעניות שהופנו כלפי השחקן. האם הוגנת הדילמה שבפניה ניצבת איריס: להינשא לאבי בנה ולהסתכן בכך שתיפגע (כלכלית, למשל), או להביא לכך שהשניים יאלצו שוב להיפרד?


"אורי זהר חוזר"

"לא זכרתי את זה," אומר אורי זהר המזוקן. זה עתה צפה מקרוב, בהנאה גלויה, בקטע מסרטו "חור בלבנה". "זה טוב…" חייך ומלמל. הקהל באולם הסינמטק בירושלים שבו הוקרן הסרט "אורי זהר חוזר" שאג מצחוק למראה אותו קטע: כמה ערבים מתחננים בפני הבמאי לגלם לפחות פעם אחת את "הטובים". קאט. והנה הם מגיעים בדילוגים, ושרים "אל יבנה הגלילה, אל יבנה הגליל". כן, אורי זהר צודק. זה בהחלט "טוב". ותגובתו אל הסרט שיצר שנים רבות לפני שחזר בתשובה, היא אחד הרגעים הכי מרגשים בסרט שלפנינו. רגע של חיבור אמיתי בין שני האורי זהר: בעבר במאי, יוצר מוכשר, פרוע, רב דמיון והומור, והיום – רב, שמתקשה לבטל את זמנו על זוטות, כמו יצירת סרט.

הוא מדבר אל המצלמה כמי שפורע חוב כלפי סטודנטים לקולנוע ש"גייסו" אותו כדי ליצור סרט שמיועד לחוזרים בתשובה, כדי לשכנע אותם להמשיך בתהליך.

"אורי זהר חוזר" כולל קטעים רבים מהסרטים שאורי זהר יצר בעבר, קטעים מתוך היצירה של סרט התדמית הנוכחי שהוא מביים, וראיונות אתו, שבהם הוא מסביר איך ומדוע חזר בתשובה.

כל החלקים מרתקים באותה מידה. כשרואים את זהר מביים כיום, אפשר לפגוש שוב את הכישרון המופלא שלו, להיווכח איך הוא שולט, עדיין, בניגוד לרצונו, בכל רזי העשייה הקולנועית. "לאט," הוא מדריך את השחקנית המגלמת רקדנית שמאסה בחייה החילוניים (כשם שהוא מאס באלה שלו), ומדגים לה כיצד עליה לדבר, להגיב, לנהוג. כמובן שכל עצה וכל הערה שלו שוות זהב.

לא, הוא אומר בפסקנות. הוא לא מתגעגע אל היצירה האמנותית. בדיעבד היא נראית לו ריקנית וחסרת משמעות. "אבל השפעת על הרבה אנשים…" מנסה המראיין להבין. "אז מה? חניבל השפיע על יותר," אומר זהר, וסוחט שוב פרצי צחוק מהקהל.

כאן בקישור אפשר לראות את הקטע שבו אורי זהר צופה בסרטו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s