שימוש במושג ההסכמה בהקשר של יחסים מיניים מעיד על תפיסת יחסי המין כאקט חד-צדדי ונעדר הדדיות. מההגדרה הנוכחית משתמע כי הגבר הוא החושק במין והאישה היא המגיבה הפסיבית. ההנחה החברתית המובלעת כאן גורסת למעשה כי מיניות האישה איננה אקטיבית. כל שיכולה היא לעשות זה להסכים או לא להסכים לספק לגבר מין. הוא מצדו רשאי ללחוץ עליה בכל דרך כדי לספק את מבוקשו, אלא אם כן ועד אשר תאמר לו "לא" באופן מפורש. דמות האישה כצד נטול עניין, תשוקה, או רצון משל עצמה בהקשר של הפעילות המינית, יוצר מצג של אובייקט פסיבי המגיב לסובייקט ולכל היותר נותן הסכמה למעשה שיבוצע בו, אך אינו יוזם פעולה רצונית משל עצמו. זהו עיוות של הטבע ההדדי של יחסי המין.

יתר על כן, כשל תפיסתי זה המשווה לנשים מעמד של אובייקט על פני סובייקט, מחבל ביכולת לזהות את חוסר רצונה של האישה במגע המיני, שהרי מעת שהושמה במעמד של חפץ, אין כל התכוונות כלפיה כסובייקט. גם אם היא קופאת על מקומה, כמו 89% מהנפגעות, יטען התוקף כי לא הבין שהיה בכך ביטוי לאי הסכמה, וייעלם מעין כל כי ההנחות החברתיות העניקו לו את ההיתר לטעון טענה זו בדיוק, לבחור לא להבחין בה כלל.

תפיסה זו נמצאת מן הסתם גם בבסיס הקושי של המערכת המשפטית להכריע לטובת הנפגעות, בלי להתייחס אליהן קודם כל כאל נאשמות. בצורה מעוותת לחלוטין, מוטח בנפגעות שאי הסכמתן הייתה מעורפלת ולפיכך לא יכלה להיות מובנת. תפיסה זו מציבה את נקודת מבטו של הגבר במרכז השיח, בעודה משתיקה את זו של האישה ומוציאה את קולה מן המשוואה. המסר שמתקבל הוא אישור מובלע שמעניקה החברה לגברים להתייחס לנשים כאל אובייקטים מיניים כאוות נפשם, מה שבהכרח מבטל כל הרתעה.

כל אלה מחדדים את הבעייתיות שבהגדרת האונס ביחס ליסוד ההסכמה.

פתרון אפשרי מצוי בשינוי אמת המידה למין כפוי מ"היעדר הסכמה" להיעדרו של רצון חופשי, והחלפת המונח  "יחסי מין בהסכמה" במושג "יחסי מין מרצון".

כך תוצג האישה כפי שהיא באמת: סובייקט פעיל לכל דבר, בעלת מאוויים, דעות ורצונות משל עצמה.