מה קורה כשהגוף הוא האמצעי וגם המכשול?

אמנים בתחומים מסוימים – משחק, שירה, מחול – לומדים בלי הרף כי גופם הוא הכלי שלהם. באמצעותו, ורק באמצעותו, הם מתבטאים ויוצרים. עליהם לשמור עליו ולשכלל את היכולות שלו, כדי שיצליחו "להשתמש" בו. רק באמצעותו מתאפשרת ההבעה האמנותית שלהם.

אבל מה קורה כשהגוף שאתו אדם נולד אינו מותאם לצרכיו בכלל והאמנותיים בפרט, למעשה – סותר אותם?

בתחום המחול הסוגיה הזאת חמורה במיוחד. שם אפילו מבנה של כף רגל, שאתו נולדו מי שמבקשים להיעשות רקדנים מקצועיים, יכול לקבוע את גורלם. לא די בכישרון או בנחישות. נתונים שאינם תלויים כלל במבנה האישיותי עלולים לחרוץ את עתידם המקצועי של הרקדן או הרקדנית.

אז מה יעלה בגורלו של מי שנולד בגוף גברי, אבל חש בעוצמה רבה שהגוף הזה, שבתוכו מצא את עצמו, אינו שלו, שכן בעצם הוא בת, ועוד אחת כזאת שניחנה בכישרון מובהק למחול קלאסי?

סרט הביכורים  "נערה",  שזכה בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן האחרון, מביא בפנינו את סיפורה של נערה כזאת. את נפשה ואישיותה הכלואות בגוף של נער, שאותו היא מתעבת. אברי גופה  דוחים אותה. היא נערה נטולת שדיים, שמנסה להעלים, להתעלם, להכחיש ולהסתיר את מה שיש לה בין הרגליים. כי היא לא סתם נערה, היא בלרינה מוכשרת מאוד, וזה חלומה הגדול: לממש את הכישרון, ללמוד בבית ספר למחול, ולהצטיין כרקדנית קלאסית.

התחום שלה קשה ותובעני לכל אחת. ייסורי הגוף שרקדניות נאלצות לעבור קשים מאוד. (זכור הסרט "ברבור שחור" שהדגים את אותם ייסורים). קשים עוד יותר ייסוריה של מי שנוהגת, בניגוד לדעת אביה ורופאיה, להצמיד אל גופה את איבר המין שלה, כדי שלא ייראה בתוך בגד הגוף הצמוד שבו היא מתאמנת בבית הספר למחול שאליו התקבלה. היא נמצאת בעיצומו של תהליך שבו תיפטר באמצעות ניתוח מהסימנים הגופניים המיניים הגבריים. היא נוטלת הורמונים שאמורים לעצב לה גוף נשי, להצמיח שדיים, לשנות אותה, כך שהגוף והנפש יותאמו.

אבל בינתיים, על הייסורים הרגילים שעוברות בלרינות, נוסף הקושי הבלתי אפשרי והקיצוני שהיא נאלצת להתנודד אתו. התחום שאליו נועדה תובע קשר מיידי, הדוק ובלתי פוסק עם הגוף. היא רוקדת לצד נערות שנולדו נערות. והיא עסוקה כל הזמן במאמצים להתגבר על מה שהעניק לה הטבע, בניגוד לרצונה ולצרכיה.

השחקן המגלם את דמותה של לארה הוא רקדן בלגי צעיר, רק בן 16, ויקטור פולסטר (Victor Polster). הוא מפליא לגלם את דמותה של לארה. למעשה, קשה להאמין אף לרגע שלא מדובר בנערה מלידה. תווי פניו של השחקן עדינים, נשיותו טבעית ומשכנעת, הוא לא מציג שום סממן של נשיות מוגזמת, כפי שעושים לפעמים טרנסג'נדרים מוחצנים. הוא נערה יפה להפליא, מעודנת, תמירה, רקדנית מרשימה.

הסרט, בביומו של  לוקס דונט (Lukas Dhont) מרגש מאוד. בולטת בו דמותו של אביה של לארה (בגילומו של Arieh Worthalter), שהוא הורה מושלם: עדין נפש, מקבל, מיטיב, מבין, משתף פעולה, קרוב, אינטימי, תומך. ובכל זאת, עם  כל התמיכה שלארה זוכה לקבל מסביבתה, לא רק מאביה, אלא גם מהמשפחה המורחבת, עם כל העזרה שיש לה מרופאים שיסייעו לה להיפטר מהגוף הלא רצוי ולזכות בגוף שאתו תוכל להזדהות ולהרגיש שהיא אמיתית, ועם התרפיסט החכם והרגיש שלה, שמנסה לשכנע אותה שהיא כבר אישה, גם אם יש עדיין פער בין הגוף לנפש, הקונפליקט והמצוקה שהיא חשה בלתי נסבלים.

הסרט מפליא להציג אותו ולעורר את הזדהותנו המלאה עם לארה ועם אביה.

משמח להיווכח שהסרט זכה בפרסים ובתשואות שהוא ראוי להם.