באביב של 1973 פרסמה זיוה יריב סדרת מכתבים פרודיים בכתב העת הספרותי "סימן קריאה". אחד מהם נפתח כך: "רקפת נחמדה, קראתי בתימהון רב את מכתבך הראשון אלי. האומנם גילית בי רק עיניים של קדוש וליטוף טוב? וכי זאת בלבד מצאת באישיותי, לאחר אותו לילה סוער שהענקתי לך? ואני לתומי האמנתי כי יש לך צינורות אל הנפש! מדוע לא הזכרת במכתבך את גופי החשוב לתפארת אלא ברמז בלבד?…"

לכל קוראי כתב העת היה ברור לגמרי במה הדברים אמורים. זמן לא רב לפני כן התפרסם הספר התמסרות: אוסף מכתבים של אישה צעירה ששמה חבצלת. הנמען היה גבר שהכותבת התייחסה אליו כאל קדוש. במכתביה תיארה חבצלת ותיעדה את התפתחות הקשר שהיה ביניהם, את המשגלים הסוערים, את הסבל שחוותה, ואת ההשפלה הנפשית שעברה בתוך הקשר. הנה כמה מובאות מתוכם: "אני מרגישה שהייתי זונה יכולתי לבוא ולומר לך אני הייתי זונה יש אחת של אהבה ויש אחרת שהיא כמו זונה ויש אשה אחרת שהיא כולה הרגשתי כמו אשה קבורה הרגשתי כמו אשה אחת שמתה…"; "מה שנורא עכשיו בבוקר העיניים והראש כואבים לי מבכי מה שנורא זה לא מתי שבוכים זה מתי שלחוץ מעונה לחוץ עד העצם כמה דלות יש כמה עלבון"; "אני מנשקת את האדמה ומשתחווה לך". מכתביה של חבצלת הביעו התמסרות טוטלית לגבר, ששמו נחשף במכתב החמישי: פנחס.

לא חלף זמן רב לפני שנודע ברבים במי מדובר: פנחס שדה. חבצלת הייתה בת 21. שדה – בן 41. הוא כבר היה סופר ידוע שם ומבוסס. ספרו הראשון,  החיים כמשל, שכלל הגיגים ומחשבות פילוסופיות, נחשב בעיני רבים יצירה פורצת דרך, ועיצב את השקפת העולם של צעירים רבים בני זמנו. עוד התברר שפנחס שדה עודד את הוצאת ספר המכתבים שחבצלת כתבה לו, ואף עזר לה בכך.

הרוחות סערו. הנה למשל כותרת מאמר של דורון רוזנבלום, שעסק בספרה של חבצלת: "במדינת הגמדים רעש, מהומה: עוד מישהו עשה צחוק מעצמו, כביכול: הוציא לאור ספר לא טוב, לא ספרותי, בעל יומרות". כבר באפריל העפיל הספר לצמרת רשימת רבי המכר, אבל פנחס שדה זכה לקיתונות של לעג, למשל – לסדרת המכתבים-כביכול, שכתבה זיוה יריב. את הראשון שבהם חתמה בשם "פינחסון בונפרטה": עיוות שנון ומרושע של שמו של שדה, בתוספת שם המשפחה של נפוליאון: רמז לשגעון הגדלות של הסופר והמשורר, כפי שהצטייר בעיניה.

ארבע שנים אחרי שהספר התמסרות ראה אור, הוציא פנחס שדה ספר שירים שלו: אל שתי נערות נכבדות. אחד השירים שנכללו בו היה "צהריים":

הַדֶּלֶת קוֹבֶלֶת וְשׁוֹאֶלֶת. הִיא אוֹמֶרֶת:
מָתַי תָּשׁוּב הַגְּבֶרֶת?

דֶלֶת שְׁקוּפָה.
כְּמוֹ נֶפֶשׁ לְאַחַר מוֹת הַגוּפָה.

אַךְ שֵׁם הַגְבֶרֶת מַהוּ?
הַדֶּלֶת אֵינָהּ זוֹכֶרֶת אֶת הַשֵׁם.

הָאָרוֹן אוֹמֵר: בָּרוּךְ הַשֵּם. בָּרוּךְ הַשֵּם.

חָסִיד וְעָנָו וּמָלֵא סְפָרִים זַכִּים.
אַךְ בְּבִטְנוֹ לַחַץ רַב. דְּבָרִים חֲנוּקִים.

הַגְבֶרֶת מִן הַתְּכֵלֶת מָתַי תָּשׁוּב?

אין לדעת מי "הגברת" שעליה כתב. למי חיכו הדלת והארון? למי התגעגעו? באותה עת חבצלת כבר לא הייתה בקשר עם שדה. עם זאת, בהערות לשירים שהוסיף המשורר באחרית הספר, הוא שילח אל קוראיו רמז לא דק בדמותה של הערה, ומתחתיה שיר-אגב:

בהערה כתב: "צהרים, עשר שורות אלה נכתבו בצהרי יום קיץ, כאשר בשבת בחדרי, נפל מבטי על דלת הזכוכית הפונה אל המרפסת. מקץ ימים, בעת ריחוק מידידה נערצת, עלתה בדעתי כעין פרודיה על השיר הקצר, כשקראתי את החרוזים באזני ידידתי, צחקה."

ומילות השיר הנוסף, שלא נכלל בתוך הקובץ עצמו:

הַדֶלֶת קוֹבֶלֶת וְשׁוֹאֶלֶת:
מַדּוּעַ לֹא בָּאָה חֲבַצֶלֶת?

דֶלֶת שְׁקוּפָה.
עוֹמֶדֶת כִּנְזוּפָה.

וּבַמִּטְבָּח מְמַלְמֵל הַמַּגָש:
מֵאָז שֶׁחֲבַצֶֶּלֶת לֹא רוֹאָה אוֹתִי אֲנִי חָשׁ כְּזָקֵן אַף־עַל־פִּי שֶׁאֲנִי חָדָשׁ.

תַּחַת שֶׁאֶהְיֶה כָּאן עֲרִירִי
מוּטָב הָיָה לִי לְהִשָּׁאֵר בַּחֲנוּת בְּמֶרְכָּז מִסְחָרִי.

הֵגִירָנְיוּם חוֹשֵׁב: מַה בֶּצַע שֶׁאֲנִי פּוֹרֵחַ עַכְשָׁו?
אִם חֲבַצֶֶּלֶת אֵינָה רוֹאָה אוֹתִי זוֹ פְּרִיחָה לַשָּׁוְא.

הַקַקְטוּסִים שְׁרוּיִים בְּאֵבֶל:
הֵיכָן הַגְבָרֶת שֶׁהָיְתָה מַשְׁקָה אוֹתָנוּ וּמְדַבֶּרֶת אֵלֵינוּ?
בְּאֱמֶת שֶׁהָיִינוּ תּוֹלִים עַצְמְנוּ אִלוּ הָיָה לָנוּ חֶבֶל.

וּבְעַל־הַבַּיִת עַצְמוֹ אוֹמֵר: נַעֲרָה כֹּה מְתוּקָה
לֹא תָּשׁוּב לִרְאוֹת בְּעֵינֶיךָ עַד יוֹם מוֹתְך.

אֲבָל כָּל עוֹד אַתָּה נוֹשָׁם
תְּבָרֵךְ אוֹתָהּ שֶׁיְבָרֵךְ אוֹתָהּ הַשֵּם.

השיר המופיע בהערה, הוא, כפי שהעיד המשורר, "כעין פרודיה" שבה כלל את שמה של חבצלת, ועשה זאת כדי לשעשע ידידה כלשהי (אולי בכל זאת את חבצלת עצמה?), שאכן צחקה כששמעה אותו.

חבצלת הגיעה אל פנחס שדה לראשונה כשהייתה בת 17, אחרי שקראה את החיים כמשל. בסוף שנות ה-70, אחרי שהקשר ביניהם נותק, אושפזה חבצלת בבית חולים לחולי נפש. חברה לחיים באותה עת סיפר כיצד ניסה לגונן עליה מפני עצמה. כך למשל יום אחד כשאחזה בידיה בספרה התמסרות נפצעה מזגוגית שנופצה. הספר הוכתם בדמה, והיא ניסתה לתלוש את דפיו. לאחר אותו אירוע אושפזה. כששבה מבית החולים ומצאה את הספר, החליטה לזרוק אותו לפח האשפה.  (מעריב, יום שישי, 3 בינואר 1987).

בנובמבר 1984 התאבדה חבצלת בקפיצה מגג ביתה בתל אביב.