ממש בסופו של הספר החיים הנסתרים של העצים: על תחושות ותקשורת. גילויים מעולמם הסודי זכיתי בדברי הרגעה: "אמנם," כתב מחברו, פטר וולבן, "אנו מנצלים יצורים חיים, המומתים לתועלתנו," אבל "עולה השאלה אם ההתנהגות שלנו אכן ראויה לגנאי." והוא מסביר מדוע הוא מאפשר לנו, קוראיו, ליהנות מהספק ולא להתייסר: "אנו משתייכים לטבע במידה שווה, והגוף שלנו בנוי בצורה המאפשרת לנו לשרוד רק בעזרת החומרים האורגניים של מינים אחרים. אנו חולקים בהכרח הזה עם כל שאר החיות".

עם זאת, וולבן אינו פוטר את האדם מאחריות לנהוג בהתחשבות: "לקחת רק את הדרוש לנו מהמערכת האקולוגית של היער," ולחסוך מהעצים, כמו גם מהחיות, כל סבל מוגזם או מיותר.

סבל? לעצים? בשלב הזה של הקריאה בספר הקביעה הזאת כבר אינה מפתיעה, שכן לכל אורכו מראה וולבן בפירוט מרתק כי עצים אינם חפצים דוממים; שיש להם רגשות ואופי; שהם נוהגים לעזור זה לזה; שהם, בעצם, יצורים חיים לכל דבר, גם אם תגובותיהם אטיות מאוד, ונסתרות מעיניהם של מי שאינו מבין מה הוא רואה.

והוא, וולבן, בהחלט מבין. הוא יערן, מלמד יערנות, מנהלו של יער במערב גרמניה ויותר מכל – הוא אוהב עצים מושבע. ספרו הוא מעין שיר הלל להם, ליכולותיהם, לעוצמתם הפלאית, ליופיים ולחוכמתם, ולכך שבני האדם היו נוהגים בתבונה אילו למדו מהם!

אחד הפרקים הראשונים בספר עוסק בקשרי החברות שמתקיימים בין עצים שגדלים בטבע, לא אלה שצומחים ביערות שבני אדם שתלו. אלה, האחרונים, "מתבודדים וחייהם קשים במיוחד", שכן "אינם מסוגלים להתקשר יחדיו ברשת משותפת של עזרה הדדית".

מי שסבור כי הדברים הללו נשמעים מיסטיים או ניו אייג'יים, טועה. וולבן מתבסס לכל אורך הספר על מחקרים ותצפיות. למסקנה כי יש מערכת של עזרה הדדית בין עצים הגיע לראשונה אחרי שנתקל ביער בגדם עץ עתיק מאוד, שהיה אמור להיות גוף מת, אבל בניגוד לכל היגיון המשיך לחיות לאורך אלפי שנים, בזכות העובדה ש"רוב העצים מאותו מין באותו החורש מחוברים זה לזה," וכי "חילופי חומרי תזונה והגשת סיוע לשכנים בעיתות מצוקה הם עניין שבשגרה מבחינתם, בצורה המזכירה למשל מושבת נמלים."

אז מסתבר, לפי וולבן, שעצים סובלים כשפוצעים או ממיתים אותם. (מחשבה קשה למי שבחרה בילדותה להיות צמחונית. כי מה נותר לו לאדם לאכול, אם גם הצמחים מרגישים? אבל, כאמור, וולבן פוטר את הקוראים מתחושות אשמה כשהוא מסביר שהצורך להיזון מחומרים אורגניים הוא בלתי נמנע). ויש לעצים חוש טעם. הם נעזרים במעין רשת אינטרנט, של פטריות שמתפשטות, מתווכות ביניהם, ומספקות להם מידע חיוני, כך ש"בקהילת היער לא רק עצים אלא גם שיחים ועשבים, ואולי כל מיני הצומח, מחליפים ביניהם מסרים" (אבל זה לא יכול לקרות, ולא קורה, בשדות חקלאיים. רוב הצמחים התרבותיים "איבדו את יכולת התקשור מעל לקרקע ומתחתיה"). הם עושים זאת לא רק בעזרת הפטריות, אלא גם "על ידי אותות ריחניים, חזותיים וחשמליים, בעזרת מעין תאים עצביים בקצות השורשים".

מרגש במיוחד תיאור העזרה ההדדית שמגישים עצים זה לזה, "כי עץ יכול להיות חזק רק כמו היער שסביבו", ולכן העצים ביער מחלקים ביניהם בצורה אופטימלית חומרי תזונה ומים, "כך שכל עץ יכול לצמוח בצורה המיטבית מבחינתו."

עצים מתאמים ביניהם את תקופת הפריחה שלהם, "כי כך הגנים של פרטים רבים יכולים להתערבב כיאות". העצים הבוגרים "מלמדים" את הצעירים לצמוח לאט, כדי שיוכלו להתבסס ולהתחזק. יש להם כללים ל"התנהגות" (למעשה – לצמיחה נאותה), שמאפשרים להם לשרוד לאורך אלפי שנים, ויש בהם יכולת ללמוד, להפיק לקחים, ואפילו להזהיר זה את זה, למשל – מפני מתקפת חרקים מתקרבת.

האהבה שבה וולבן כותב על העצים מופלאה. הוא רואה עצים-אמהות שמניקים את "התינוקות שלהן", ומאפיין אותם בלא מעט תכונות אנושיות. למשל, האורן לדעתו חצוף, כי "הוא היחיד שמעיז פנים ומסיט בתאווה את הכותרת שלו" (לאורך הספר משתמש המתרגם במילה הזאת, "כותרת", במקום במילה המקובלת "צמרת". ייתכן שיש לכך הצדקה, שלא עמדתי על טיבה); עצים בדרך כלל "אינם אוהבים להתאמץ", הם "מזדקנים בחן", הם אמיצים או מוגי לב, הם רעבים או צמאים, הם מתפטמים כשמתאפשר להם, צעיריהם – הוא מכנה אותם "זאטוטים" – "להוטים" לצמוח. את העצים שנשתלים בפארקים עירוניים הוא מכנה "ילדי רחוב", שנתקלים ב"הפתעת חייהם" כשהם מנסים להרחיב את טווח צמיחת השורשים שלהם ונתקלים בכביש, או בקרקע הדוקה מדי, שנסללה בעזרת מכונות.

נוגעת ללב במיוחד הבנתו העמוקה את גורלם של העצים אשר "יכולים לגדול בסביבות קיצוניות רבות. יכולים? מוכרחים! כי כשזרע נופל מעץ, אתר הנחיתה שלו יכול להשתנות אם הרוח או חיה כלשהי מזיזה אותו. אך מרגע שהוא נובט באביב, גורלו הוכרע. מעתה ואילך השתיל קשור לחלקת האדמה הקטנה הזאת לכל חייו ונאלץ להתמודד עם מה שמזדמן בדרכו". (בדרכה הפיוטית הביעה זלדה רעיון דומה, בשיר "שני יסודות").

אהבת העצים של וולבן, המפורטת ומגובה בהסברים מדעיים, מרגשת ומרתקת.

DAS GEHEIME LEBEN DER BÄUME PETER WOHLLEBEN

לעברית: ניב סבריאגו