דומה היה שהמדינה כבר לא מצליחה לאפשר לתושביה לחיות ברווחה הכלכלית שאליה הורגלו. פחות משקיעים הגיעו מחו"ל. כספי הפיצויים מגרמניה פחתו. העלייה הצטמצמה וגם הריבוי הטבעי פחת. הביקוש לדירות ירד והביא לשפל בענף הבנייה, שהשפיע על ענפים אחרים. עסקים קרסו. (כל זאת מתוך ספרו של תום שגב, 1967).  מילה חדשה חדרה ללקסיקון: "מיתון". בפברואר 1966 פנה ראש הממשלה, לוי אשכול אל האומה בנאום ברדיו.

אשכול פתח את דבריו בנימה אישית וישירה: "ערב טוב לכם, אני רוצה לשוחח אתכם כמה דקות על הנושא המעסיק בימים אלה את כולנו: אתכם, אותי ואת חברי בממשלה." אשכול ביקש לעורר במאזיניו את התחושה שאוזנו כרויה למצוקותיהם: "אני יודע, כי בימים שהמצרכים בחנות מתייקרים, המיסים עולים, והמשפחה צריכה לערוך מחדש את תקציבה – בימים שכאלה אין האזרח נוטה לחלוק מחמאות לממשלתו, ולאיש העומד בראשה. יכול אני להבין זאת. יכול אני להבין את בעיותיו של האזרח, המנהל את משק ביתו."

בשלב הזה בנאומו הסביר ראש הממשלה מה ציפיותיו: "רשאי אני," אמר, "לדרוש מהאזרח אותה מידה של הבנה לבעיותיה של הממשלה, המנהלת את משק המדינה." אשכול ניסה ליצור תחושה של הדדיות ושל אחריות משותפת לאזרח לממשלה: "ודאי תסכימו איתי כי הדאגה למשק המדינה היא בסופו של דבר הדאגה האמיתית למשק הבית. כלכלה בריאה ומתקדמת היא התנאי האמיתי להבטחת רמת חיים הוגנת לכל אחד ואחד מאתנו."

כדי לחזק את תחושת האחריות הסב ראש הממשלה את תשומת לבם של המאזינים לכך ש"בחמש השנים האחרונות זינקה רמת החיים שלנו לגובה מעורר תימהון. בממוצע – מתבטאת עלייה זו בשלושים וחמישה אחוזים. תופעה זו אין לה תקדים בעולם כולו," והדגיש: "למרות היוקר, למרות המיסים, אנו מתלבשים היום הרבה יותר טוב, אוכלים הרבה יותר טוב. למרות הטענות, למרות המענות, אלה החליפו דירתם בדירה מרווחת יותר, אלה רכשו רהיטים חדשים, אלה ציידו את דירתם בכיריים משוכללים, במכשירי טלוויזיה, בשואבי אבק. פלוני קנה קטנוע, אלמוני – מכונית. למרות הטרוניות והמחאות על יוקר ועל מיסים  – האם ישנם רבים בתוכנו אשר יאמרו בכנות, כי לפני חמש שנים היה מצבם גרוע יותר? אינני חושב שימצאו רבים כאלה."

מכאן המשיך אשכול והסביר מה מקור השגשוג שאזרחי מדינת ישראל ידעו עד כה: "תשאלו כיצד הגענו לכל זאת? האם באמת עבדנו כולנו קשה יותר? האם באמת ייצרנו הרבה יותר? כולם יודעים שאין זה ההסבר כולו. סכומי כסף עצומים גייסה הממשלה בחוץ-לארץ: מיהודי העולם, מממשלת ארצות הברית, מממשלת גרמניה המערבית וממשקיעים פרטיים. בעזרת הכסף הזה הצלחנו לפתח את מדינת ישראל בקנה מידה שאין דומה לו. תנופת הפיתוח האדירה הביאה למצב של גאות, פרוספריטי, שהכול נהנו ממנו, מי יותר ומי פחות." כלומר: לא בזכות עצמכם חייתם עד כה בנוחות, אלא הודות לממשלה, שהצליחה לגייס כספים.

ואז התפנה ראש הממשלה "לנזוף" בשומעיו: "הרשו לי לומר בנקודה זו כמה דברים קשים, ואולי, בלתי נעימים: הגאות הזאת, בממדיה אלה, גרמה, לדאבוני, לבולמוס של חטוף ואכול, חטוף ושתה." כלומר – הציבור הוא האשם בהתדרדרות הכלכלית, כי "כל קבוצה, קטנה כגדולה, ניסתה לחטוף יותר, לדהור מהר יותר במרוץ של רמת החיים." הממשלה מצדה "הזהירה, חזרה והזהירה, כי אין בכוח המשק לעמוד בתביעות השכר המופרזות, המסוכנות. לא רבים שעו לאזהרות."

כתוצאה מכך "פרצו שביתות בשרשרת ארוכה ופראית. היו איומים בשביתות ובהשבתות; והממשלה, שהועמדה, לא אחת, בפני הברירה המסוכנת – שיתוק המשק או ויתור לתביעות – נאלצה, לעיתים, מתוך הכרת המצב הביטחוני, ומתוך דאגה לעתיד קיומנו וקידומנו – לוותר. התוצאה מכל זאת, הייתה – ההכרח בהעלאת המיסים."

אשכול המשיך והסביר כי עמדו בפני הממשלה חלופות מסוכנות: לבקש הלוואה מבנק ישראל, שהיה נאלץ להדפיס כסף חדש, "חסר כיסוי," שהיה מביא לירידה בכוח הקנייה, ועקב כך "להאמרה מהירה של המחירים." הציבור היה חש אמנם במעין גאות, אבל היא הייתה "מדומה", "מזויפת", ובסופו של דבר היה מגיע משבר נוסף, ובעקבותיו אבטלה, ירידה חמורה עוד יותר ברמת החיים, והתמוטטות המשק.

אשכול קרא לציבור להבין שארצות הברית וגרמניה "לא יוסיפו לכסות עד סוף כל הדורות" את הגירעונות של המדינה, ולפיכך על הכול "לרסן במועד את תאוותינו."

אמנם הממשלה יכלה, כדי להימנע מביקורת, לקצץ בשירותים שהיא נותנת לאזרחים: "לקצץ ממש – בבשר החי!" – בתקציבי החינוך, בשירותי הבריאות, בבינוי, בשיקום שכונות, אבל לא עשתה זאת, כדי לא להטיל את הנטל דווקא על מיעוטי היכולת, על העולים החדשים ועל תושבי עיירות הפיתוח. "אני משוכנע," אמר, "כי גם היותר אמידים בתוכנו, בכך אינם רוצים."

"ואולי," תהה, "היו צריכים לקצץ הביטחון, ביטחון ישראל?" על השאלה הזאת, שהייתה מבחינתו רטורית, והוא הניח שכך גם למאזיניו, לא ניסה אפילו להשיב. הרי ברור שבתקציב הביטחון אסור לגעת!

אשכול הביא אם כן את המאזינים למסקנה הבלתי נמנעת: "לא נותרה לנו, איפוא, אלא הדרך השלישית, הדרך הבלתי פופולרית, הדרך בה הלכנו."

מכאן ואילך ביקש ראש הממשלה לשכנע את הציבור כי "יותר ויותר אנשים נפקחות עיניהם לראות את המצב לאשורו." שאמנם "עוד תמול שלשום עמדו האנוכיות והדאגה העצמית של פרטים ושל קבוצות בראש מעייניהם," אבל הבחין כי "מחשבתם של יותר ויותר אנשים מתבהרת," וכי "יצר האגואיזם מתחיל לפנות מקום לתחושה של אחריות לאומית."

כדי להוכיח זאת הזכיר את "תנועת ההתנדבות של קבוצות ויחידים, שהביאו נכונות לוותר על חלק משכרם," שיבח אותה ודרבן מגזרים נוספים להצטרף אל חברי הסגל האקדמאי של המוסדות להשכלה גבוהה, העיתונאים, הטכנאים והמהנדסים של סולל-בונה, עובדי החברות נפטא ומגל, עובדי עמידר, עובדי התעשייה הצבאית, פקידי משרד הביטחון ופקידי משרד המסחר והתעשייה, מהנדסי חמת ומכתשים, האקדמאים של רסקו ושל אגף המכס, חברי הוועדה המרכזת של ההסתדרות וחברי הנהלת עיריית ירושלים, שוטרי ישראל. גם הוא עצמו, הדגיש, ואתו שאר שרי הממשלה, הודיעו שיוותרו על חלק משכרם.

כדי לחזק את המגמה ציטט אשכול מכתב שקיבל מנכה צה"ל, שהחליט להחזיר "סך 600 ל"י מן הסכום של 621 ל"י" שקיבל ממשרד הביטחון "על חשבון הפרשי תגמולים," שכן החיסכון הוא צו השעה, "ואת כל המשאבים והאמצעים שאפשר לחסוך – יש להפנות לצרכי ביטחון."

אשכול המשיך בנאומו. הסביר אילו קיצוצים נוספים מתכננת הממשלה ושב והפציר באזרחי המדינה: "אל יחשוב כל אחד ואחד מאתנו כיצד אוכל אני ליטול לעצמי פרוסה גדולה יותר מן העוגה. הבה נעשה כולנו יד אחת להגדלת העוגה כולה," וביקש שהכול ינהגו בתבונה ובשיקול דעת, ויתגברו על "הפזיזות, החמדנות וחוסר האחריות."

בלי שיתוף פעולה של העם "אין ממשלה יכולה לבצע בהצלחה מדיניות כלשהי," אמר, והוסיף והכריז: "אני מאמין בעם הזה! אני מאמין, כי עם שידע להוכיח עצמו בימי מסה ומבחן, קשים לאין שיעור מימים אלה, יידע גם עתה להתעלות מעל חשבונות שעה והנאות בנות חלוף, ולזהות את טובתו שלו עם טובת הכלל," שכן "כל אחד ואחד יכול להרים תרומתו ליציבות במדינה."

את נאומו סיים אשכול במילים "אם אתה, אם את, דואגים באמת למחר שלכם – עשו משהו למענו היום."

בחודשים הבאים גבר המיתון. אנשים קנו כמויות קטנות יותר של מזון. בעלי חנויות בגדים ונעליים התלוננו על ירידה של 10 עד 15 אחוזים בהכנסותיהם. אלפי דירות לא נמכרו. הכול דיברו על מצב הרוח הירוד, "פסיכולוגיית שפל" כינה זאת אחד החוקרים. אחד הבנקים הקטנים התמוטט.

המרירות והכעס של הציבור התנקזו בעיקר לעברו של אשכול. כך למשל הוצפה המדינה בבדיחות ארסיות נגד ראש הממשלה.

בשנה שאחרי נאומו של אשכול ברדיו התרבו תקריות האש בגבול עם סוריה. הסכסוך אתה החריף בגלל ניסיונותיה להטות את מי הירדן, בשל חדירות של מחבלים משטחה, ומאחר שהסורים ירו על חקלאים ישראלים שעיבדו את הקרקעות הסמוכים לגבול. הצבא דרבן את הממשלה לאיים על הסורים. אשכול, ורבין, שהיה אז רמטכ"ל, השמיעו הצהרות לוחמניות. באפריל 1967 הפילו מטוסי חיל האוויר שישה מיגים סוריים, אחרי שהסורים ירו על טרקטוריסטים ישראלים והתפתחו חילופי אש. המצרים הצטרפו אל המתיחות כשסגרו את מיצרי טירן.

בניגוד לדעת רבים בממשלתו הקפיד אשכול לא לעשות שום צעד בלי ליידע את האמריקנים, כדי לא לאבד את תמיכתם. גם כשהצבא גייס את חיילי המילואים הכריז אשכול כי "ישראל אינה רוצה מלחמה," וכי "גיוס המילואים בא למנוע אותה."

אבל המלחמה פרצה, והניצחון הצבאי הישראלי היה מהיר וחד משמעי. תוך שישה ימים כבשה ישראל את רמת הגולן, את הגדה המערבית ואת סיני. המיתון הסתיים. אתגרים חדשים ניצבו לפתחה של המדינה.

תודה לתום שגב על ספרו 1967