מי מטפל כיום בישראל בזקנים סיעודיים? בשלושים השנים האחרונות הועבר כמעט כל הטיפול לידיהן של מהגרות עבודה.
אלה סועדות את ההורים, הסבים והסבתות שלנו בבתיהם, לאורך כל שעות היממה.
בשל חוק השבות, רק יהודים רשאים להגר לישראל. לכן המדיניות שקבעה המדינה מצרה את זכויותיהן של המהגרות, כעובדות וכבני אדם (זאת בניגוד לפרקטיקות הנהוגות בארצות אחרות, שם הן זוכות להגנה, באמצעות חוקי עבודה, גם במקרים שבהם משלמים להן רק שכר מינימום).
חוקרים בחנו בעבר סוגיות הנוגעות בהגנה על העובדות ובאיכות הטיפול שהן מעניקות, אבל האינטראקציה שמתקיימת בין המדיניות המוצהרת לבין מה שמתרחש בין כותלי הבתים, טרם נבחנה, שהרי טיפול אישי ואינטימי שייך כך נראה לספירה הפרטית. זאת, כמובן, טעות. יש לתת את הדעת לכך שהמדיניות הציבורית מסדירה נורמות ונהלים!
פסיקות של בית המשפט העליון החריגו בעבר את מהגרות העבודה מהגנתם של חוקי העבודה, וזאת, כך נכתב, בשל הקשיים האינהרנטיים הכרוכים בעבודתן, שלכאורה אינה דומה לכל עבודה אחרת.
בעבודת הדוקטורט שלה בוחנת ד"ר פורת את השיח שבאמצעותו מַבְנה בית המשפט את המצב שבו הוא משוחרר מההגנה על המהגרות.
לשם כך בדקה, בין השאר, את חלקם של בית המשפט העליון ושל ועדות הכנסת בהטמעת השיח המאפשר העסקה פוגענית, את התבניות הנוצרות בשיטת ההעסקה הנוכחית, את הרגשות שהיא מייצרת, ואת יחסי הכוחות בין הצדדים שהיא משקפת. כמו כן בדקה פורת את האתיקה הטיפולית הנוצרת בשיטה הנוכחית.
אז איך משפיע ההיגיון הניאו ליברלי, המבקש "להוזיל
עלויות, להפריט שירותים ולהסיר את אחריות המדינה?"
מה אפשר לומר על הנורמליות שבה התמסדה בישראל מתכונת עבודה משעבדת?
האם קידום זכויותיה של המטפלת יפגע באיכות הטיפול, או אולי להפך, ישפר אותו, ואתו גם את תנאי חייו של הזקן הסיעודי?
מדוע נסוגה למעשה המדינה מהמחויבות שלה כלפי החלשים שבחברה, במקרה זה – הזקנים הסיעודיים?
האם צורת הטיפול הנוכחית היא האופציה היחידה?
מה קורה למטופלים ולמטפלים הלכודים בסבך התנגשויות של אינטרסים מנוגדים לכאורה, בעקבות ההפרטה וחוסר הפיקוח של המדינה?
על כל השאלות הללו, ועל רבות אחרות, אפשר לקרוא בעבודתה של ד"ר אירית פורת.
הנה קישור לדיסרטציה המלאה.
לאורה גור אש שלום וברכה
קראתי את מחקרה של ד"ר אירית פורת במפורט ואת? לו היית קוראת היית מגלה שבמחקר השתתפו טווח רחב של בני משפחה של זקנים סיעודיים. בני המשפחה היו ממיקומים מעמדיים מגוונים. לידיעתך, תוצאות המחקר מלמדות שדווקא המשפחות המבוססות מקרב המשתתפות, מכוונות לחיסכון בעלויות ולניצול העובדות באופנים שמצמצמים את העלויות. להראותך שהסוגיה אינה מצוקה של בני המשפחה. הסוגיה היא ההיתר להתנהלות נצלנית שהמדינה יוצרת על מנת להסוות את אחריותה. לו היינו מדינה מתוקנת המדינה היתה מוסיפה מימון באופן המבטיח כיסוי הוגן של כל זכויותיהן של העובדות ואף מפקחת ומבטיחה כי זכויותיהן ואף זכויות המטופלים מוגנות בכל מובן. אגב, דרך אחת לעשות זאת היא להוסיף מטפלות לבתים כך שלא יהיה מצב שבו העובדת חשופה למניעת שנתה, מנוחתה ופרטיותה. לבסוף, רצוני לסיים בהדגשת העובדה שמן המחקר עולה שיחסן של המשפחות כלפי העובדות הוא יחס משפחתי אוהד עד שהעובדת מציגה צורך אנושי שאינו מתיישב עם תפיסת המשפחה ודרישותיה. אני ממליצה לך מאד לקרוא את המחקר כדי שתוכלי לבחון בעצמך, כמה מעט הגנה מקבלות העובדות מהארגונים ואיך חלק מהמשפחות משתמשות בכל אמצעי העומד לרשותן בכדי לקבל יותר עבודה מהן.
אורלי,תשובתך מצוינת. תודה
תודה לאירית פורת על מחקר חשוב מאין כמותו. יש לקוות שהמחקר יצא לאור גם כספר לשם הגברת חשיפתו לציבור.
מצטרפת לשאלתך!
עם כל ההערכה והכבוד למהגרי העבודה בטיפול סיעודי, אני לא רואה שמזכירים את החלשים באמת, הלא הם הנכים הקשישים הסיעודיים, שכורעים תחת נטל התשלומים הגבוהים והדרישות הגוברות מיום ליום של המטפלים הנ"ל.
לרוב המטופלים הסיעודיים אין אפשרות להתמודד עם העלויות החודשיות, והשנתיות של השכר ותשלומי כל הזכויות הסוציאליות. זה הרבה מאד אלפי שקלים. העובדים הזרים ממש לא מקופחים בישראל, והם די מאושרים ומרוצים, גם לאחר 20 שנות עבודה. להם יש את הגב ואת ההגנה והדאגה והתמיכה מארגונים ווולונטריים ומהחוק. למטופלים הסיעודיים אין את התמיכה וההגנה מאף ארגון, ואין להם שום זכויות, גם לא מהחוק עצמו. אני מצפה להתייחסות והתחשבות גם למטופלים האומללים, שהם בבחינת שקופים כלפי כל יפי הנפש שרואים לנגד עיניהם רק את מהגרי העבודה הסיעודיים, ומדקלמים בעל פה מה מגיע למהגרי העבודה הללו. המטופלים, הם החלשים והסובלים!!!
לאורה שלום, קראתי בתשומת לב את תגובתך ואני מסכימה איתך לחלוטין שזקנים סיעודיים ראויים, זקוקים וזכאים לקידום זכויותיהם. חברה מוסרית והוגנת דואגת לזקניה. גם אנחנו נגיע לשם ונרצה לזכות בסיוע שיידרש. המדינה שלנו נסוגה מהמחוייבויות שלה כלפי זקניה ונכיה, הפריטה את השירותים הניתנים להם, מעבירה להם כספים באמצעות ביטוח לאומי: קיצבאות זיקנה וגימלאות סיעוד, אלא שאלה אינן מספיקות כדי לחיות בכבוד וכדי לממן שירותי סיעוד שניתנים באמצעות מהגרות עבודה (מטפלות זרות). הצגת המצב-כפי שאת מציגה אותו וכפי שהמחוקק מציג אותו וכפי שבית המשפט מציג אותו, מצייר מצב כאילו שתי האוכלוסיות האלה: מהגרות העבודה והזקנים הסיעודיים, נמצאות במאבק. כאשר ניתנות זכויות (על פי חוקי העבודה) לעובדות, בוכים הזקנים ובני משפחותיהם, והרי לא כך היו הדברים אמורים להתנהל. קושי בתשלום אמור להיפתר ע"י המדינה, לא קיימת אפשרות שהמהגרת העבודה תישא על כתפיה את נטל התשלום. או נכון יותר לומר שזו אפשרות לא הוגנת. בנוסף, יש לזכור היטב שהזקנים הסיעודיים אינם עומדים לבדם, לכל זקן יש בן, בת, בת זוג, אחיין, נכד (אחד מהם או כולם) שעוזר/ים לו לממש את ההעסקה של מהגרת העבודה. הצגת המצב כאילו הזקן הסיעודי החלש ניצב לבדו מול מהגרת עבודה חזקה וצעירה-הינה מצג לא אמיתי. בני המשפחה הם המעסיקים בפועל, הם אזרחי המדינה ויש להם משאבים, הם יכולים לפטר, הם מחליטים על תנאי העבודה, הם משלמים את השכר. הם גם צריכים לתבוע מן המדינה יתר מעורבות/התערבות/עזרה. הם יכולים לעשות זאת,
לד"ר אירית פורת,
יש לי המון כבוד לתואר שלך, אבל צר לי להגיד לך שהמחקר שלך מאד חד צדדי, והאמירה שלך "מהגרת העבודה תישא על כתפיה את נטל התשלום", מוטעית מיסודה, כי מעולם לא היה כדבר הזה! מהגר עבודה לא יוציא שקל אחד מכיסו, אלא מנצל כל אפשרות רק להוציא מכיסו של המטופל. מהגרי העבודה יודעים היטב לדרוש את התנאים והשכר המועדפים עליהם. אני מדברת מתוך ניסיון רב שנים בעבודה עם מטופלים ומטפלים סיעודיים, וגם מתוך היכרות קרובה עם המשפחות המטופלות. את בטוחה שלכל מטופל יש ילדים נכדים ואח או אחות ובן זוג… אבל זה לא תואם את המציאות וגם אם יש ילדים, הם לא תמיד זמינים ויכולים לעזור, פיזית וגם לא כספית.
מאד מעציב אותי שכך את רואה את הדברים.
תודה, חברתי ואחותי האהובה, על הבמה!!!!
תודה לך, על המחקר החשוב!