כמה לידות ופרידות היית צריכה לעבור עד ששמעת על האפשרות לקיים יחסי מין שאין בצידם ילד נטוש? אני לא מתערבת חלילה באורח חיי המין שלך. לא איכפת לי אם קיימת יחסי מין מאהבה, מתשוקה, או רק כדי להפיג את הריקנות שמילאה אותך. לא נעים לי לחשוב על אפשרות כזו בשבילך, אבל לא הייתי אומרת מלה גם אילו קיימת יחסי מין לפרנסתך. הייתי עוטפת אותך בחמלה, הייתי מתגברת על העלבון וסולחת לך, אילו הייתי המשגה היחיד, אבל אני הבכורה בשושלת של ילדים מיותרים, ואת – מוסרת סדרתית ולא אמא. איך, תסבירי לי, איך יכולת למסור את ילדייך בזה אחר זה? על מה חשבת? אולי אחרי הניתוק הראשון מאבדים את הרגש והוא לא חוזר? נכון שבפעם האחרונה התעשתת וסייעו לך להשתנות מעט, אבל בשבילי זה מאוחר מדי ומעבר לאפשרות של סליחה. אני לא יודעת מהו הגורם הדומיננטי: המבנה והמרקם הנפשי או הביוגרפיה. אני מניחה שאני נושאת שאריות מהמטען הגנטי שלך, אבל הן כנראה לא יבואו לידי ביטוי בגלגול הזה; גדלתי רחוק ממך והצמחתי כמה גנים טובים."
הייתי רוצה להציע נקודת מבט נוספת, אני לא חושבת שמסירת תינוקות מיטיבה עם הביולוגית. להערכתי זה רק מעמיק את הניתוק הרגשי שלה ומונע ממנה לעלות על דרך טובה ומיטיבה עבור עצמה.
ובאשר לאמירה: "לא עדיף למסור מלהפיל?" ילד זה לא צעצוע שמעבירים ממקום למקום, מיד ליד. אני יכולה להבין נסיבות בהן בחורה צעירה נכנסת להיריון ואין לה מסוגלות הורית ואין מעטפת משפחתית שתסייע לה. אבל נטישות חוזרות ונשנות מעידות על משהו עמוק יותר.
תודה! מסכימה אתך מאוד.
לא עדיף למסור מלהפיל?
לא עדיף למנוע, מלהפיל, או למסור?
עדיף למנוע, אבל אם הילד יסבול במקום הביולוגי, ניתן למוסרו. ישנם אנשים שלא זכו לפרי בטן וגם להם יש "זכות" לילדים.
אלא שאותה אישה ילדה שוב ושוב, ומסרה שוב ושוב. ודאי שהילדה המאומצת זכתה, כי גידלו אותה הורים מאמצים אוהבים, היה לה מזל. ואלמלא כן? והאם "זכותם" של אנשים שאינם יכולים ללדת להיות הורים גוברת על זכותו של תינוק לא להרגיש דחוי מהרגע שבא לעולם? לא מדובר על הבחירה בין אימוץ לבין חיים עם הורה שאינו מסוגל לאהוב, אלא בין מניעה מראש, לגרימה של כאב וצער.
הרצון לא לחוש דחוי הוא מובן מאוד, אכן.
זה יותר מ"רצון". זה צורך קיומי.