במהלך קריאת הרומן "לידה", שראה אור לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, דפדפתי אל תחילתו כדי לבדוק מי ערך אותו. מצאתי את שמה של רות שלוס, שציורה מופיעה על העטיפה, ואת השם של מי שעיצב את העטיפה, ינאי סגל. את שמו של העורך לא גיליתי.

הדעת נותנת שלא היה אדם כזה.

כמה טעויות חמורות ומביכות מעלות את החשד שבהוצאה המכובדת החליטו שאין צורך בעין נוספת, מלבד זאת של הכותבת.

בפעם הראשונה שהופיעה המילה  "הַכִּישָׁרוֹן" כשהיא כתובה כך:

הופתעתי. מדוע יש בכלל צורך בניקוד, ועוד לקוי? בפעם השנייה שאותה מילה הופיעה שוב מנוקדת, שוב עם אותו שיבוש, נדהמתי.

כשהגעתי אלהבנתי סופית שלא בִּכְדִי נפקד שמו של העורך. נראה כי הספר עבר אל הדפוס ישירות מתוך הקובץ שהגישה המחברת. והבעיה אינה רק בשגיאות הללו (גם "בחרנו להיות זה עם זו", במקום "זה עם זה" התקני, אבל ניחא, זה שיבוש נפוץ, שלא לדבר על מה שנראה כמו טעות שעבודת הגהה ראויה לשמה אמורה לנכש: "אני לא הולך לשוב מקום).

עורך טוב היה כנראה מציין באוזני הסופרת בעיות אחרות, מהותיות יותר.

למשל, שפת הדיבור של הדמויות בספר פשוט בלתי אפשרית. והדוגמאות רבות מאוד.

אם אפשר, בקושי, "לבלוע" ניסוחים שמופיעים במונולוגים הפנימיים שנושאות הדמויות: "אומר לעצמי שאין כל פסול בכך שאשתה עמה כוס קפה"; "בנה, פעוט בן ארבע, שמנמן ועגול פנים, נצמד אל אמו ולא רצה לעוזבה." קשה לשאת את הדיאלוגים.

למשל: "אני מודה, זה התחיל מתחרות בינינו, אבל התפתח למשהו אחר, בלתי תלוי. אולי זה פשוט יצר שטבוע באדם, משהו שהוא מעבר לנסיבות החיים…"; ועם זאת, חרף ההתנסחות הנמלצת, שיבוש: "הם לא היו באמת חברות…"; "…ככל שמתקרבת הלידה הופך המסע הזה – שאף פעם לא אצא אליו –  לחי ומוחשי יותר. אני מוסיף עוד פרטים, מקומות, נשים, אבל כשאוותר עליו, תתמזג איזו חמיצות בשמחה הגדולה."; "לי נדמה שתמצית החיים הזאת נדלית ממני לאטה. כל מציצה קטנה הותירה אותי עם תחושה של ריק."; "היא לא רוצה להיות אֵם." (מי מדבר כך? מדוע לא "אימא"?) "אנשים בוחרים שגרת חיים ומתעבים אותה; רוצים לחיות עם אישה שהם אוהבים אבל שוטמים אותה…" (שוטמים? האם שמענו אי פעם מישהו אומר את המילה הזאת בשיחה?!); "מעולם לא התנסיתי בייסורים כאלה"; "כל ציר שקרע אותי הוליד איזו נמיכות רוח"; "ההיריון הזה העיר בי איזה צורך לעמוד מנגד";  וכו', וכו'. הדמויות ברומן אינו משוחחות. הן מציגות את עצמן ואת האג'נדה שלהן.

וזאת בעיה נוספת, כבדת משקל הרבה יותר: בספר הזה WYSIWYG: "מה שרואים הוא מה שמקבלים". כל אחת מהדמויות מייצגת עמדה כלשהי, שקשורה בנושא המשותף, שהוא בעצם לבו של הרומן, כפי ששמו מעיד: לידה. מעצבת פנים שלא רוצה ילדים. בעלה שלא שלם עם עמדתה. אמה, אלמנה עשירה שלא מימשה את ייעודה המקצועי, ולכן תומכת בה. אישה אחרת שהרה ללדת. פחדיה. חמותה שסבלה מדיכאון אחרי לידה. לכל אחד מהאנשים האלה יש תפקיד, וכולם ביחד מבקשים לספר לנו איך היריון, לידה ותינוק חדש משפיעים על בני אדם. אלא שאין שום תחכום בעמדות המיוצגות. אין מורכבות שנדרש לה פענוח, אין סבטקטס, רמזים או  רבדים נסתרים. האנשים הללו אומרים בדיוק כל מה שהם חושבים ורוצים, וזה הכול.

ולכן הדיאלוגים מופרכים לא רק בסגנונם. "נכון שלגברים יש שני סוגים של תשוקה לנשים, אחת פשוטה וחייתית כזו, והשנייה מעודנת יותר?" שואל בן בוגר את אביו, שמשיב לו: "…להיות הורה זה שינוי עצום שאנשים לא תמיד מודעים אליו. אדם רואה את עצמו באור חדש. זה מעורר כל מיני תגובות…" וכן הלאה. מטרתה של השיחה  היא להסביר לקורא את מה שאולי לא הבין בכוחות עצמו: שלהיות הורה "זה שינוי עצום"…

הקטעים היפים ברומן הם התיאורים של התינוק, ואחרי כן הפעוט, הבעות פניו, תגובותיו, התנהגותו. "הבטתי בתומר שישב על השטיח, מעלעל שוב ושוב בספר ילדים, לוחץ על כפתורים שמשמיעים מיני קולות של חיות. בכל פעם שעלתה געיית פרה או קריאת תרנגול הוא הביט בספר בפליאה ואז הסב מבטו אליי, ממתין שאצטרף להשתאות שלו על החיות הגדולות החבויות בין דפי הספר […] עיניו הגדולות פנו אליי מלאות תמיהה מבקשות שאסלק את היצורים הבלתי נראים או שאפתור את חידת היחבאותם בין דפי הפלסטיק הרכים," וכן הלאה. אכן, מתעוררת תחושה שמדובר בילד מסוים, ספציפי, שנוצר ומתקיים, אולי דווקא משום שאינו מדבר, והמחברת לא הכניסה לפיו מילים בלתי אפשריות. גם תיאור הלידה נעשה בכישרון. אפשר ממש לחוש את הכאבים, הבעתה, ההקלה, והמעבר בין תחושותיה של היולדת לאלה של הגבר, נוגע ללב.

לכן חבל. כי הרעיון להציב לידה במרכזו של רומן הוא מעניין. ייתכן שאילו תבע מישהו מהמחברת להעמיק, להיפטר מהדקלרטיביות שבה הדמויות מציגות את עצמן ואת תחושותיהן, אילו הבינה שעליה להקשיב להן ולכתוב אותן באמת, לא כפלקטים חד ממדיים, היה נוצר סיפור מרגש.