שתי הכלות נלוות אליה אבל היא משדלת אותן לשוב: לֵכְנָה שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ. יַעַשׂ יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם-הַמֵּתִים וְעִמָּדִי. יִתֵּן יְהוָה לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ. אתן עוד צעירות. לכן יש עוד סיכוי להתחתן ולהביא משפחה, אז הישארו כאן לטובתכן. וַתִּשַּׁק לָהֶן וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה. היא הייתה כנראה חמות טובה, כי קשה להן להיפרד ממנה. וַתֹּאמַרְנָה-לָּהּ: כִּי אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ. בניגוד להן, היא כבר לא תקים משפחה והן מציעות לה מפלט מהבדידות המחכה לה.

תשובתה, בעברית הנפלאה של ימי בית שני, היא מונולוג דיכאוני טיפוסי לא רק מבחינת האפקט אלא גם מבחינת ראיית המציאות: נעמי רואה את המצב נכונה. לאן שלא תסתכל אין לה למה לקוות, בעוד לשתי הצעירות עדיין יש. כמה נכונים אם כן דבריה:

שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי? הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים? שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ, כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים. הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ? הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ? אַל בְּנֹתַי, כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם, כִּי יָצְאָה בִי יַד יְהוָה.

איזה מענה ייתכן מול ייאוש מפוכח כזה? וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד. הצעירה בהן, ערפה אשת כליון, אכן נענית לה בתום הבכי השני, מנשקת אותה ופונה חזרה אל בית הוריה. לאלמנה יש עתה נימוק נוסף לשכנע את כלת הבכור: הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל עַמָּהּ וְאֶל אֱלֹהֶיהָ. שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ.

שתי התפרצויות הבכי היו קולה הראשון של רות. עכשיו נשמע קולה בפעם השלישית, והפעם במילים החלטיות. היא לא מנסה להתמודד עם ההיגיון הדיכאוני, כי באמת אין טעם. נעמי צודקת. תשובתה אם כן אינה מתחום ההיגיון אלא מציבה בפשטות עובדה. אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ. כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ. המוות, הנוכח בכל מילה של החמות כסוף לחיי הבדידות המצפים לה, משמש בפי הכלה אמצעי רטורי, אירציונלי בעליל, נגד היגיון הייאוש. אין תקוה? אולי, אבל באין-תקוה הזה, כמו בבכי, אהיה אתך מעתה ביום ובלילה, עד המוות.

גם בחזרה ליהודה שולט קול הדיכאון. וַיְהִי כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה: הֲזֹאת נָעֳמִי? וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן: אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי, קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה. לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי וַיהוָה עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי?

ושוב, הכל נכון. אי-אפשר להתווכח עם הדברים האלה. והפעם רות שותקת. כי חוסר התקווה שלה גרוע עוד יותר. בפירושים השונים למגילת רות שקראתי עד היום לא מצאתי התייחסות לצד אפל מאוד השב ונרמז לאורך המגילה. המונח בן-ימינו "הטרדה מינית" היא תיאור מעודן למה שציפה באותם ימים למהגרת בודדה המלקטת נדבות. ניבולי פה, נגיעות והצקות יהיו מעתה מנת חלקה מדי יום, ואפילו אונס. אפילו דין התורה הידוע לשמצה, המטיל על האנס "עונש" בצורת חיוב לשאת לאשה את קורבנו, אינו חל על גויה. לא במקרה מתוארים הנישואין בפי נעמי, בפתח המגילה ובסיומה, כ"מנוחה" ו"מנוח."

הן מוצאות בית בבית-לחם. ובו בפעם הרביעית נשמע קולה של הצעירה. הפעם זה הוא קול החיים: היא רעבה, ומן הסתם גם חמותה השבורה. הצעירה נענית אפוא לקריאת הגוף בשם שתיהן: וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי: אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו.

אוי ל"מציאת חן" זו! אבל הבקשה מולידה סוף-סוף מענה ענייני מפי החמות המדוכאת: לְכִי בִתִּי.

וּלְנָעֳמִי מוֹדָע לְאִישָׁהּ, אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ וּשְׁמוֹ בֹּעַז. האם הספיקה רות לשמוע בבית-לחם על הקרוב הנכבד הגר כאן בעיר, או אולי דיברו עליו במשפחה עוד שם במואב, ושמא רק יד הגורל בדבר? היא יוצאת אל השדה והנה בצהריים בא בעליו נשוא-הפנים. מי היה? קשיש בעל משפחה שהיא קיוותה להיות לו פילגש להינצל מחיי העוני או שמא עדיין רווק ואפילו מושך? ברור שהיא מושכת את עיניו. וכשהוא שומע מי היא הוא מתרגש בעליל. וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי, אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי.

היא מדברת עתה בפעם החמישית. וַתִּפֹּל עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתֹּאמֶר אֵלָיו: מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה? שמעתי עלייך, הוא משיב בהתרגשות. הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם. יְשַׁלֵּם יְהוָה פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו!

היא יודעת להקסים, לכבוש לב. אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי כִּי נִחַמְתָּנִי וְכִי דִבַּרְתָּ עַל לֵב שִׁפְחָתֶךָ, וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ. מהיכן באה ההתמסרות הזאת? האם מהבטן הריקה או מהאֶרוס השב ללבלב באביב?

הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת-הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ, הוא משיב, יודע היטב כי נשים כמותה הן הפקר. כך גם הבטחתו החוזרת הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת-הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ והאזהרה הישירה לפועלים: גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט וְלֹא תַכְלִימוּהָ וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ. נגיעות, הכלמות וגערות היו מנת חלקה אילולא פרש עליה הגואל את חסותו.

בערב בשובה הביתה נשמע קול חדש מפי נעמי: אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם וְאָנָה עָשִׂית? יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ! היא מספרת לה על בועז ונעמי מתמלאת אושר: בָּרוּךְ הוּא לַיהוָה אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים!… קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ! מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא! יש תקווה מאותו שַׁדַּי שהמר לה, לפחות לקיץ הקרוב. וַתֹּאמֶר נָעֳמִי אֶל רוּת כַּלָּתָהּ: טוֹב בִּתִּי כִּי תֵצְאִי עִם נַעֲרוֹתָיו וְלֹא יִפְגְּעוּ בָךְ בְּשָׂדֶה אַחֵר. וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז לְלַקֵּט עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים, וַתֵּשֶׁב אֶת חֲמוֹתָהּ.

ואז אחרי שמתמלא המזווה הדל וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ: בִּתִּי, הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב לָךְ. וְעַתָּה, הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ, אֲשֶׁר הָיִית אֶת נַעֲרוֹתָיו, הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה. וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שִׂמְלֹתַיִךְ עָלַיִךְ וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן, אַל-תִּוָּדְעִי לָאִישׁ, עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת. וִיהִי בְשָׁכְבוֹ וְיָדַעַתְּ אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב שָׁם, וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו וְשָׁכָבְתְּ. וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין.

רות בחרה להיות עם נעמי בעריריות ובייאוש, עכשיו תהיה אתה נעמי בחיזור, בפיתוי ובתקווה. כמה יפה ששני מונחים בעברית המודרנית באו ממגילה זו:
תְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
וַיִּתֵּן יְהוָה לָהּ הֵרָיוֹן.

חג שמח לכל גר אָפֵס תקוה בשערינו, ולקומץ הגואלים מיד צורריו.

פרופסור אבשלום אליצור.