- הקורבן רוצה לספר את סיפורו (לתת עדות) ורוצה תיקון. התיקון כולל גם נטילת אחריות מצד התוקפן והתנצלות לצורותיה השונות.
"היה או לא היה, ומה שביניהם" דני לוי.
- התמוטטות העדות מתרחשת בגילוי עריות בהיעדר עד חיצוני, ובמקביל – בהיעדר ייצוג פנימי של הורה מיטיב, וכך הילדה אינה יכולה לתת מילים ולעבד את החוויה.
- לָאוּבּ [1] תיאר את הצורך של ניצולי שואה לשרוד כדי לספר את סיפורם, אך לדעתו, לא פחות מן הצורך לחיות כדי לספר, קיים צורך מקביל – לספר כדי לחיות. על האדם לדעת את האמת שנקברה על מנת שיוכל לחיות את חייו. אם הנפגעת אינה יודעת, חייה עלולים להתארגן סביב התמות הטראומטיות, שבאמצעותן היא מנסה לספר, אך גם לשמר את עברה. בלא עבר, היא הופכת לעבר של עצמה."
"לחיות כדי לספר או לספר כדי לחיות", יעל דשא.
- הדרך היחידה להיחלץ מן הבדידות של הטראומה ומהחידלון, הדרך היחידה לדעת את האמת של החוייה שלה, היא קשר עם אחר שיש לו אחריות אתית להיענות לפנייתה, מישהו שיהיה מוכן להקשיב לקולה ולהאזין באופן פתוח ופגיע לדברים שהיא משמיעה, שמישהו שמוכן להרגיש את כל מה שלא יכלה לחוות, ולדעת את מה שקודם לא נודע. מישהו שלא יותיר אותה לבד.
"בהיעדר עד אין ידיעה: הטרגדיה הטיפולית של גברת A" צביה זליגמן
- במקרים רבים לזכור ולהזכיר גילוי עריות משמעו להפריע. להפריע לעצמי שלמד לחיות בדיסוציאציה, להפריע לסביבה שלעתים רוצה להשתיק, אבל לרוב פשוט מתקשה לשאת. הדרמה של לחיות עם הזיכרון של גילוי עריות בתוך סביבה שלא יכולה לשאת את הידיעה, מאלצת בחירה בין שתי הוויות בינאריות: להפוך להיות בת מורדת, מופרעת, מפריעה, או להירדם אל תוך הדיסוציאציה.
- כשאנו ניצבות אל מול טראומה של גילוי עריות, איננו מדברות רק על טראומה שהתרחשה בעבר, אלא גם על שחזורים אינסופיים של ממד מסוים בטראומה, שוב ושוב בהווה: הסירוב של הסביבה לראות ולהאמין.
"זיכרון בהפרעה או הפרעה לזיכרון?" אפי זיו
מתוך:
היה או לא היה? כאשר צללים של פגיעה מינית בילדות עולים בטיפול
"אני מרגישה שהצרחה שלי לא באה מהמקום של מה שעשו לי פעם, אלא ממה שעשו ממני.
כל החיים ניסיתי להגיד לעצמי שמה שהיה היה ונגמר, ולחיות כאילו כלום לא קרה.
אבל הכל קרה ושום דבר לא נגמר.
ואנחנו מסתובבות בעולם הזה עם כל התופעות של פוסט-טראומה, מחפשות לעצמנו קבוצות התייחסות ותמיכה, ומגרדות מתחת לאדמה את הכסף הדרוש לטיפול. והכי גרוע – כולם מסביב מצפים שנתפקד בצורה מושלמת. כולם כולל אנחנו.
אני הלומת קרב.
אני פדויית שבי.
אני ניצולת שואה.
ואני לבד…
הייתי רוצה איזה משרד ביטחון לצידי, שיכיר בי.
הייתי רוצה שתפיסת החברה אותי תעבור את אותו שינוי שעברה לגבי הקבוצות האחרות: מהתעלמות, הכחשה והאשמה, עד להכרה, קבלה ותמיכה."
מתוך: "ההבדלים בין טראומה חד-פעמית לטראומה מינית מתמשכת בילדות", אתר מקום
- הספרות המחקרית על ניצולי השואה מגלה שתי מגמות מנוגדות בתקשורת של הניצולים ביחס לחוויותיהם הטראומטיות. רבים שמרו על שתיקה משום שלא היו מסוגלים לדבר על האירועים, או משום שהכחישו את השפעתם הרגשית. לעומתם היו רבים שחשו צורך עז לספר ולדבר על חוויותיהם שוב ושוב. מבחינה פסיכולוגית, פעולת הסיפור משמשת לניצולי הטראומה כאמצעי לעיבוד הטראומה הרגשית. […] מבחינת הניצולים ככלל, שיתוף הזולת בחווית השואה היה בבחינת הדרך היחידה לגשר על התהום הפעורה בין העולם המסויט והמבעית בו חיו תחת השלטון הנאצי, לבין העולם האנושי שאליו ביקשו לשוב.
אולם הדחף לספר התנגש עם קשר השתיקה. לדברי דניאלי לא זו בלבד שאנשים לא רצו להאזין לסיפוריהם של הניצולים, הם אף סירבו להאמין שזוועות כאלה אכן התרחשו. הגישה החברתית השלטת של הימנעות, הדחקה והכחשה, הבטיחה במקרים רבים את שתיקתם של הניצולים שחשו עצמם נבגדים ומנוכרים.
"השפעה בין דורית של השואה: בראי המחקר בישראל. זהבה סולומן
מתוך:
ילדות בצל השואה: ילדים – ניצולים ודור שני.
[1] דורי לאוב (Laub): חוקר שואה