"לו היה האיש הזקן בצלילותו, בוודאי היה אומר: מה פתאום! בשבילי לעזוב ילדה קטנה ולטוס לחצי עולם? בשום אופן לא! האישה הצעירה הזאת צריכה לחזור מיד לביתה בפיליפינים."

"האיש הזקן" שעליו כותבת נגה אלבלך הוא אביה, שאת ימי חייו האחרונים תיעדה בהרהורים של פרידה וגעגוע, המשולבים במחשבות רחבות יותר. אלבלך משלבת את הפרטי עם הציבורי, ומהאישי, מהקשר בין אב ובת, היא מגיעה אל הכללי. כמו למשל בציטוט שלעיל. אפשר ללמוד ממנו על אותו "איש זקן" – הדמות שבה מתמקדת הכותבת – להיווכח באנושיותו, ביכולתו להתמקד בזולת ובצרכיו, להבחין בעוול, להתנגד לו, ובה בעת לחשוב על התופעה המעציבה כל כך של נשים צעירות שנאלצות להיפרד מהילדים שלהן ולטוס עד קצווי עולם כדי לפרנס אותם.

המבט הוא, כמובן, של הכותבת, שבתיאורה את אביה מביאה בפני הקורא את התהליך העגום של אובדן הצלילות. בהרבה אהבה וכבוד היא מספרת עליו. למשל – כיצד אביה הפסיק לזהות את אמה, וברגע מסוים סירב "לישון במיטה עם אישה זרה": עד כדי כך ש"כל הלילה ישן על הכורסה בסלון, שומר אמונים לאשתו, הישנה בחדר הסמוך".

היא מתארת כיצד האיש שחיבר מילון וכל חייו עסק במילים, איבד את היכולת לחשוב על שלוש מילים שמתחילות באות ב', לבקשתה של עובדת סוציאלית שבחנה את הקוגניציה שלו.

היא אינה שוכחת גם רגעים מרים-מתוקים של הומור מייסר שהאובדן מביא אתו: למשל, דבריו של אביה שאומר לה, בתשובה לשאלתה "אתה בכלל יודע מי אני?": "אל תחשבי שאני לא יודע. הכרתי את אבא שלך, הוא היה אדם נחמד. הגון." או בהזדמנות אחרת השיב לה על אותה שאלה "מי שואל?"

והרי יש אמת עמוקה בשתי התשובות הללו, המנותקות לכאורה מההיגיון: הוא מעיד על עצמו שהיה אדם טוב, והוא "מכשיל" אותה בשאלת נגד כמו פילוסופית: את שואלת אם אני יודע מי את? "מי שואל?" כלומר – את בכלל בטוחה שאת עצמך יודעת מי את?

אלבלך נוגעת בסוגיות רבות: למשל – בכורח להוציא סכומי עתק כדי להעניק לאדם שהכרתו מעורפלת את הטיפול שהוא זקוק לו. ובכן – אין בררה, אלא להוציא על כך את כל החסכונות. (כמובן – במקרה הטוב, שהם בכלל קיימים!). ועל זאת העירה חברה של הכותבת: "שאחסוך מעצמי חיים טובים בצעירותי כדי שבימי הזקנה יישאר לי מספיק בשביל מוסד סיעודי?" אכן, שאלה כבדת משקל. החברה מסכמת: "זה מעוות. עדיף לגמור קודם." האומנם? הכיצד? אין ספק שהאוכלוסיה מזדקנת. החיים התארכו מאוד, אבל לא תמיד לטובה.

מכל מקום, אלבלך חשה שהצוואה הרוחנית שקיבלה מאביה היא "גם במחיר של ויתור כואב – על כסף, שטח, רכוש, תהילה, מעמד – יש קודם כל להיות בני אנוש". את זאת למדה מאורח חייו, מצניעותו, מפשטות הליכותיו: "זו הייתה דרך חייו. הוא הנחיל אותה יום יום לבתו", היא כותבת, ומוסיפה "האיש הזקן לא הותיר אחריו שום צוואה – רק גל של חום ואהבת אדם."

לכל אורכו של החיבור אפשר לחוש בחום האנושי ובעוצמת אהבה המוקרנים ממנו, והקריאה בו מרגשת ומעוררת השראה. העדינות שבה נכתב משתקפת בעיצוב העטיפה שלו, ובה רישום של מיכאל גרוס.

קישור לספר ב-e-vrit