האם משה רבנו היה אדם אמיתי, שחי במציאות? מה אפשר לומר על התיאוריה שפיתח פרויד, לפיה היה נסיך מצרי? ומה באשר ליוסף? האם הוא דמות מומצאת? מתי והיכן נכתב התנ"ך? מה מקור השם ישראל ומה משמעותו? ממתי אפשר להבחין לראשונה במונותיאיזם? מה מקור ההפרדה בין גברים לנשים בתפילה היהודית? במה נבדלו תושבי כנען העבריים משכניהם? לאן נעלמו עשרת השבטים? האם עגל הזהב מציין בהכרח עבודת אלילים? מי היה איוב והיכן חי? מדוע שחיטה טקסית של כבש הרגיזה מאוד את המצרים? איך אפשר להסביר את האכזריות הבלתי נתפסת, המתבטאת בסיפור של עקידת יצחק, ואיך ייתכן שאברהם צווה להקריב את בנו?

אלה רק כמה מהשאלות הרבות שהספר איך נולד התנ"ך משיב עליהן. אל מחבר הספר, ישראל קנוהל, חוקר מקרא וראש הקתדרה באוניברסיטה העברית, חבר שמואל שיר, קורא סקרן ורב ידע, שניהל אתו שיחות על סוגיות שקשורות בחקר התנ"ך. שאלותיו של שיר ותשובותיו של קנוהל הן למעשה הרצאות. שיר מתערב בהן מדי פעם, שואל שאלות הבהרה, מעיר הערות קצרות, משיב לשאלות, מתלוצץ ומסכם, בתחילתו של כל פרק, את מה שנאמר בקודמו. כל השיחות הלל מתועדות בספר שלפנינו. ההרצאות מתקדמות בשיטתיות כרונולוגית, החל במקורותיו הקדומים של תנ"ך וכלה בשלב שבו נחתם. קנוהל נשען בהרצאותיו על מגוון מקורות: ממצאים ארכיאולוגיים, מסקנות של חוקרי מקרא אחרים, וכן פרשנויות ורעיונות שהוא עצמו הגה. באחד הפרקים שואל שיר את קנוהל אם הצטיין בילדותו בהרכבתם של פאזלים, שכן בתיאוריות שהוא מציג הוא מיטיב לחבר חלקים ממקורות שונים ולשבץ אותם זה בזה, כדי ליצור תמונה שלמה. אכן, מוצגת לפנינו מלאכת מחשבת של חלקי מידע, ניחושים וגם, יש להודות, מה שמצטייר כמשאלות לב.

כשמדובר בחקר המקרא, ליתר דיוק – בניסיונות לקשר בינו לבין מה שהתקיים במציאות – אי אפשר להימלט מהשאלה הבלתי נמנעת אם לא מדובר כאן בעיסוק מופרך במהותו. כשקנוהל מנסה למצוא ראיות לקיומן הממשי של דמויות במקרא, הוא מעלה לפעמים על הדעת את תחילתו של הסיפור "גרדיווה", זה שפרויד עשה ממנו מטעמים כשניתח אותו בכלים פסיכואנליטיים. הסיפור ההוא נפתח כזכור בתיאורו של ארכיאולוג גרמני שמפתח עניין אובססיבי בפסלה העתיק של נערה צעירה. אחרי שהוא חולם עליה, ורואה אותה בחלומו בפומפיי הנחרבת, הוא מחליט לנסוע לפומפיי כדי למצוא את עקבות צעדיה בתוך הַלַּבָּה. בסיפור "גרדיווה" נוצר עירוב מוזר ונוגע ללב בין יציר כפיו של אדם (כלומר – הפסל) מצד אחד, לבין החלום מצד שני והעולם הקונקרטי מצד שלישי. (בהמשכו של הסיפור "גרדיווה" מתגלה שיש בעצם הסבר ריאליסטי לחלוטין למה שהצטייר כהזיה מטורפת). כשקוראים את איך נולד התנ"ך קשה להימנע מהתחושה שקנוהל אורג לפעמים מתווה שבו יצירה דמיונית מוצגת כאילו היא התרחשות בעולם המציאותי.

כך למשל הפרק שבו הוא מנסה לשייך את יוסף המקראי אל דמותו של אדם שהתקיים באמת, דמות שהתיעוד הארכיאולוגי מזהה. קנוהל מחפש ראיות התומכות בסיפור המקראי על אודות הזר שהגיע למצרים מארץ כנען ועלה לדרגה גבוהה בחצר המלך פרעה. "אם באמת התרחש דבר יוצא דופן שכזה, לא ייתכן שזה לא יהיה מתועד אצל המצרים" הוא כותב. פה כבר עולה תחושה הדומה לזאת שמעורר סיפור גרדיווה. האם נצא עכשיו למצרים כדי לחפש את חתימת פסיעות רגליו של יוסף? אכן, קנוהל מוצא אותו, לכאורה, בדמותו של "איש אחד בהיסטוריה המצרית בתקופת הפרעונים", ביה (Beya) שמו. אותו ביה מוזכר במסמכים מצריים שנמצאו, שם הוא מוזכר "כסופר ואיש חצר אצל סתי השני", בסביבות 1,200 לפנה"ס. מעמדו של ביה גבוה, הוא מתמנה להיות משנה למלך, עד שסר חנו והוא מוצא להורג. מצד אחד, מאמציו של החוקר "להוכיח" שאותו ביה הוא יוסף המקראי נוגעים ללב, ומצד שני, הם גם מעוררים תחושה של בלבול גמור בין עובדות לדמיון, בין היסטוריה למיתוס. עם זאת, מרתק לעקוב אחרי שלל הראיות שהוא מציג (כולל, למשל, פסוק מתהילים ס"ח, ה'): " שִׁירוּ לֵאלֹהִים זַמְּרוּ שְׁמוֹ סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ וְעִלְזוּ לְפָנָיו." "לדעתי זה ביה," הוא פוסק בוודאות מוזרה.  ואולי – מי יודע? – קנוהל צודק, ואותו ביה היסטורי הוא באמת יוסף המקראי?…

מהלך דומה מתרחש במאמציו של קנוהל לזהות את משה עם דמות ממשית בהיסטוריה המצרית. הוא נשען על שלושה מקורות: ספר שמות בתנ"ך, תעודות מצריות מהמאה השתים-עשרה לפנה"ס, ותיאורים של היסטוריון בשם מנתון שנשתמרו בתוך כתביו של יוספוס פלוויוס. מקורו של השם משה, קובע קנוהל, בשם מסס – "שם מצרי למהדרין". אותו משה-מסס גדל בחצר המלכות של המלכה המצרית תאוסרת. לאחר שמתה ניסה להשתלט על הממלכה, אבל גורש, וזאת בעצם יציאת מצרים. אחרי שהוא מספק שלל ראיות לכך שהסיפור המקראי מעוגן במציאות הוא תוהה: "אז מה זה? זה הכול אגדה? או שיש פה גרעין היסטורי?" לפעמים הנחותיו נראות מבוססות, אבל לא תמיד. כך למשל, כשהוא כותב על נכדו של רעמסס השני, בנם של סתי השני ותאוסרת, שמת בילדותו, הוא מוסיף, "אנחנו לא יודעים על ילד אחר שנולד להם". זאת קביעה קצת מצחיקה, בהתחשב בכך שמדובר על משפחה שחיה לפני אלפי שנים, אבל היא משמעותית מבחינתו, כי ממנה הוא מפליג אל האפשרות שתאוסרת לקחה לה ילד עברי – את משה, כמובן – שאותו גידלה כבן. קנוהל מעלה אפילו את האפשרות של עלילה בנוסח אופרת סבון, המגיעה היישר מתוך ארמונם של מלכי מצרים העתיקה: אולי משה הוא בכלל בנם של יוסף ותאוסרת? לפחות כאן הוא מסייג את ההשערה וכותב: "אפשר לנסות לרקום עלילה של רומן אהבה"…  הרכילות העתיקה עדיין תוססת, ומעוררת סקרנות וחשק לקרוא עליה ביתר פרטים והרחבה…

מרתקת ההשוואה שקנוהל עושה בין מזמור בתהילים להמנון לאל אתון, המיוחס לאחנאתון, בעלה של נפרטיטי, שדגל באמונה באל אחד (המזמור המצרי קדם לספר תהילים ומכאן אפשר להסיק שמחבר המזמור בתהילים הושפע מהמצרי), וכך גם ההשוואה בין האמונה המונותיאיסטית שאותו פרעה ניסה להשליט, לבין המונותיאיזם של תורת משה: "הדת של אחנאתון בנויה על זיהוי הטבע עם האלוהות […] חידושה העיקרי של הדת המקראית הוא השגבתו של האל על הטבע והפרדתו מהטבע." הפסוקים המקראיים שקנוהל מציג כדי לתמוך בטיעוניו מרהיבים ביופיים. הנה אחד מהם: "עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה." (תהילים ק"ד, א'). הפסוק מוכיח כי ביהדות האל מתעטף באור כמו בגד, אבל האל אינו זהה עם האור, בניגוד למונותיאיזם של אחנאתון.

ניתוחיו השונים של קנוהל מרתקים, החל בפרק הראשון, שבו הוא מראה את ההבדל המהותי בין עולם האלילות של העמים הקדומים, לבין המונותיאיזם: בעולם האלוהי, הוא מסביר, אין משפחות של אלים, אין מלחמות אלים ואין זיווג או הולדה. "האל המקראי לא נולד, אין לו בת זוג, הוא לא מוליד ולא מת". ספר בראשית נפתח בבריאה, אבל אין שום סיפור על קורותיו של אלוהים ועל מוצאו, ובכך הוא מובדל "מהתרבויות האליליות של המזרח הקדמון". את הרחקת הנשים המתפללות אל מעבר למחיצה תולה קנוהל בסילוק הדמויות הנקביות "מן הפמליה של מעלה", שהרי "אין לאל המקראי לא רעיה ולא צאצאים". האל, כך הוא מסביר, אינו מיני, אינו מזדווג ואינו מוליד.

הסבריו של קנוהל מותירים תהייה: אם אלוהים אינו מיני, מדוע דווקא הנשים הן אלה שמורחקות? האם "אדם" הוא בהכרח גבר? אכן, קנוהל מראה כיצד בהמשך תולדותיו של עם ישראל העובדה שאין לאלוהים שום צד נקבי הקשתה על הנשים, שלא יכלו להזדהות עם האל ולשאוב ממנו נחמה. היו לכך שתי תוצאות: הראשונה: נשים נגררו לפולחן אלילי, שבו היה מקום לצלמים נקביים. ארכיאולוגים מצאו צלמים כאלה מתקופת המלכות. התוצאה השנייה הייתה שנביא כמו ישעיהו הבין כנראה את המצוקה, לכן בחלקו האחרון של ספר ישעיהו מופיעים בנבואות דימויים נשיים, שהיו חידוש: "הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם וּכְנַחַל שׁוֹטֵף כְּבוֹד גּוֹיִם וִינַקְתֶּם עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ וְעַל בִּרְכַּיִם תְּשָׁעֳשָׁעוּ. כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלַ‍ִם תְּנֻחָמוּ" (ישעיהו ס"ו, י"ב-י"ג). לראשונה – נביא שמדבר על האל באופן נשי ואמהי!

כאמור, אחת השאלות העקרוניות בספר היא – האם יש ערך היסטורי למה שכתוב בתנ"ך, והאם אפשר לראות בו מקור היסטורי, כמו, למשל, בממצאים ארכיאולוגיים שהתגלו. האם המצור האשורי על ירושלים, וגלות עשרת השבטים, המתוארים בספר ישעיהו ובספר במלכים, הוא היסטוריה או מיתוס? התיעוד שנמצא תומך, באופן אובייקטיבי, במה שמסופר במקרא.

שלל טיעוניו של קנוהל בעניינים שונים מרתק. למשל – ההסבר מדוע החיקסוס – כנענים שהיגרו למצרים – אימצו שם את האל סֶת, שהמצרים תיעבו: אצל הכנענים האל הראשי, בעל, היה אל הסערה והגשם, כלומר – אל חיובי בתרבותם. כשהגיעו למצרים ביררו מי האל האחראי על הסערה, אלא שאותו סת היה "דמות שלילית ובעייתית" כי היה האל של סופות החול השנואות…

תיאור מרתק אחר הוא זה של התפתחות הכתב, מהשלב שבו רק מתי מעט – אנשי דת וסופרי המלך – שלטו בו, עד לשלב שבו נעשה פונטי, ולא היה עוד צורך להכיר אינסוף סימנים, ולכן נהפך לנחלת רבים יותר, שיכלו לקרוא. מאותו שלב היה טעם, מסביר קנוהל, לתעד את הנבואות שנעשו נגישות יותר לאוכלוסייה נרחבת: "אם יש עשרה אחוזים בעם שיודעים לקרוא ולכתוב, כבר ראוי לכתוב דברי נבואה".

מכאן נובע התיארוך השונה שבין ההתרחשויות המתועדות בתנ"ך לבין המועדים שבו הועלו על הכתב. קנוהל משער כי ההתחלה של כתיבת סיפורי ספר בראשית היא במאה השמינית לפנה"ס, ושהם נובעים משני מקורות מוכרים – הצפוני, ממלכת ישראל לפני חורבנה, והדרומי, ממלכת יהודה, במועד מאוחר יותר, אבל "יש פער של מאות שנים בין יצירת סיפורי בראשית לבין העלאתם על הכתב." את הפער, שנמשך כנראה שש מאות שנה, הוא מסביר בהעברתם של הסיפורים בעל פה, לאורך דורות רבים (בדומה למסורת היהודית אחרי תקופת המקרא, שבה המשנה והתלמוד, "תורה שבעל פה", עברו מדור לדור בשינון בעל פה של אנשים שניחנו בזיכרון משובח, עד שלבסוף נכתבו, כנראה במאה החמישית או השישית לספירה).

משעשע לקרוא את ההסבר של קנוהל לפסוק "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" (שופטים כ"א, כה"): העריכה של ספר שופטים נעשתה בתקופת המלוכה ביהודה, והעורכים רצו לשבח את המשטר ולכן ניסו להראות שכל הצרות והקשיים של תקופת השופטים נבעו מכך שלא היה מלך…  מעניין מאוד לקרוא גם את הסבריו על מוצאם של הפלישתים, מניין ומדוע הגיעו (מאיי יוון, בעקבות רעב ממושך ששרר שם), וכיצד שינתה נוכחותם את ההיסטוריה של עם ישראל: מאחר שהיו לוחמים מיומנים מאוד, לא נותרה לישראלים ברירה אלא להמליך עליהם מלך, שיוכל לארגן צבא מסודר ולהתנגד לפלישתים. השלטון המלוכני שינה את אורח החיים המקומי באופן מהותי, אחרי התקופה המתוארת בספר שופטים, שהתאפיינה בחיים שוויוניים, צנועים ואידיאולוגיים. כך למשל בתקופת השופטים לא השתמשו בני ישראל בכלי בית מפוארים, כמו אלה של הפלישתים; לנשים היה מעמד מוביל וחשוב (אפשר להיווכח בכך מהסיפורים החיוביים על דבורה ויעל, וגם מהסיפור השלילי על אמו של סיסרא); הייתה בהם לכידות חברתית חזקה מאוד, "כמו בקיבוץ קטן או בקומונה", והם שמרו על "רוח מהפכנית" שאפשרה להם להישאר עם "הרעיון הגדול" שבשמו ומתוכו הגיעו ונאחזו ביישובים שלהם. מפליא להיווכח עד כמה התיאור הזה מזכיר את תחילת ההתיישבות המודרנית בארץ ישראל!

"אבל ברגע שנוסדת המלוכה", מראה קנוהל, "נפרצת הלכידות החברתית, נוצרים הבדלי מעמדות גדולים ומתרבים בתי המידות. גדל והולך מספרם של האנשים שיש להם קשרים עם הממלכות השכנות, בוודאי מקרב האצולה והמלוכה, והמלכים מייבאים את הנסיכות הזרות. כך הגדר נפרצה." (גם התיאור הזה מוכר להפליא).

הספר הוא אוצר בלום של הסברים, רעיונות, תיאורים וטיעונים הקשורים בתנ"ך. את הקוראת החילונית הוא ריתק!