דניאל שנער, "שמים אדומים": האם יש בו יותר מאשר שעשוע פשטני

נדמה לי שכל מי שקרא את המותחן הישראלי המצליח שמים אדומים לא יוכל עוד לעולם להביט סביבו אלא בחשדנות, בכל פעם שייקלע לפקק תנועה אינסופי, במיוחד בסמוך למגדלי עזריאלי. רענון קל של הזיכרון מגלה כי ב-2001 סוכל ניסיון פיגוע התאבדות באמצעות מכונית תופת, ממש כמו זה שמתואר בספר. האם הסיכול ההוא התבצע בדיוק באותו אופן, כלומר – באמצעות מצנח רחיפה, ולוחם נועז שנחת על גג של מכונית? כנראה שלא. אבל לפחות הרעיון שפקק התנועה היה יזום, שהוא נועד לאפשר ללוחמים לזהות את המכונית ולנטרל אותה, נשמע סביר למדי.

עניינו של הספר שמים אדומים במאבק המוחות שמנהלים אנשי המודיעין הישראלים והמחבלים הפלסטינים המתכננים פיגועים. הספר מחולק למעשה לשני חלקים עיקריים. בחלקו הראשון מנסה המחבר, דניאל שנער, ליצור את שלוש הדמויות הראשיות, סער – צעיר ישראלי, עלי – צעיר פלסטיני מרפיח וג'ני – נערה יהודייה-אמריקנית, ולבסס את היחסים ביניהן, כדי שיוכל להתקדם לחלק השני, שהוא עיקרו של הספר.

למרבה הצער, החלק הראשון לוקה בחסר. במהלך הקריאה מתעוררת התחושה שאצה לו, לשנער, הדרך; שהוא משתוקק להגיע כבר אל העיקר מבחינתו, והשלב הראשון מייגע ומשעמם אותו. דומה שהוא כתב בחיפזון,  כמו במעוף מהיר מעל פני השטח, על שלושת הצעירים הנפגשים במחנה קיץ בארצות הברית, שם הם מתיידדים. זאת התשתית להמשך העלילה.

שנער משתדל מאוד לייצר תחושה של סימטריה בין שני הגברים הצעירים, שבעתיד יתעמתו משני צדי המתרס הישראל-פלסטיני. שניהם נולדו בדיוק באותו יום, כשהשמים מעל ישראל היו אדומים במיוחד, שניהם נבונים ומוכשרים במיוחד, קשורים מאוד לאחיהם הבוגר, לכל אחד מהם יש ידיד נאמן ושמנמן שהוא יותר נושא כלים מאשר חבר של ממש. אבל הדמויות אינן מקבלות נפח אמיתי, הן מצטיירות יותר כמו סקיצות, שכן הפרטים עליהן נמסרים במעין דיווח חיצוני. נוצרת תחושה של פלקטים שטוחים, שאינם נהפכים בדמיונו של הקורא לאנשים חיים בעלי קיום משכנע, ולכן הם גם לא יכולים לעורר אמפתיה או התעניינות בגורלם.

לא פעם מתעורר הרושם ששנער משתדל בעיקר להרשים את הקורא בידיעותיו. הוא מרבה לזרוע בטקסט פרטי מידע שהוא מבאר, לפעמים בהערות שוליים, כמו בספר עיון, ולפעמים בגוף הספר. כך למשל למשפט "'ילען אבוכ!' צעק רפיק, מוכרע על ידי המתח" נוסף ההסבר, בהערת שוליים – "ילען אבוכ: יקולל אביך. הגרסה הישראלית לקללה 'אנעל אבוכ', היא שיבוש של המילה בערבית – ילען". או, למשפט אחר, "סיפרתי לך פעם על הפתווה של 1998" נוספה הערת שוליים מלומדת נוספת: "פסק הלכה מוסלמי שניתן על ידיד מופתי ומספק הנחיה בנושא ספציפי". או שוב: "אחת הכתובות האלה הוזכרה פעם בחקירה של פעיל בגואנטנמו", והערת שוליים: "מתקן כליאה בבסיס הצי האמריקאי במפרץ גואנטנמו שבקובה." האם עד כדי כך לא סומך המחבר על הידע האישי של הקוראים, או על יכולתם לברר לעצמם מושג, אם במקרה אינם יודעים מה פירושו? במקום אחר הוא מלמד את הקורא ישירות בגוף הטקסט: "סער תמיד טעה וקרא למכשיר פינג'אן. פעם אחר פעם הייתי צריך לתקן אותו ולהסביר לו שפינג'אן זו הכוס שבה שותים את הקפה." תודה רבה על השיעור בערבית!

התובנות שהסופר מציג מדי פעם מביכות בפשטנות שבה הן לוקות. הנה למשל המחשבה שהוא מציג מתוך תודעתו של עלי, הצעיר הפלסטיני, שחושב על מלחמת יום כיפור ואומר לעצמו: "בפועל הייתה תחושה שהישראלים הפסידו, לכל הפחות הפסידו קצת. ודווקא זה, ההפסד שלהם, שהיה הניצחון הקטן של הערבים, החזיר לנו את הכבוד האבוד ונתן את היכולת גם לישראלים וגם למצרים לעשות שלום כמה שנים מאוחר יותר." דומה שההרהור הסדור הזה נלקח ישירות מתוך מחברת של תלמיד תיכון ישראלי (לא ערבי!), שמשנן סיכומים שטחיים לקראת בחינת הבגרות בהיסטוריה. מביכה גם השיחה האידיאולוגית שמנהלים סער ועלי: "'אני לא בטוח שזה הזמן והמקום להיכנס לשיחה הפילוסופית הזאת, סער. אבל בתור קצין בצבא הישראלי אתה לא נמצא בעמדה שמאפשרת לך להטיף לאף אחד מוסר. אתם הורגים ופוצעים בכל יום יותר ילדים ונשים מכל ארגוני ההתנגדות ביחד.' 'זה לא אותו דבר ואתה יודע את זה. דיברנו על זה מאה פעם לפני שהפכת לרוצח.' הפעם היה תורי להתחמם."

רמת טיעונים ירודה כל כך אפשר לקבל בוויכוח שמתנהל במציאות, לא בספר שמתיימר לייצג את עמדות הצדדים, ולהעשיר את הקורא בתובנות מעניינות או מקוריות.

שלל היגדים סתמיים כמו "אללה כותב סיפור מטורף יותר מכל תסריטאי" מאפיין גם הוא את שמים אדומים.

עם זאת, בחלקו השני של הספר, כשמתחילה להיפרש עלילת המתח ועמה המרדף הפיזי והמחשבתי, הקצב המהיר מצטייר נכון. יאמר לזכותו שבשלבים הללו הוא בהחלט סוחף ומותח.

לא אתקטנן על שגיאות כתיב ("ופלט הנחת הקלה גדולה" בעמוד 83, בגרסה הדיגיטלית), ולא על חוסר האחידות בתעתיק (שם אחד שמתועתק באותו עמוד – בשתי צורות שונות: "עוויס", "עויס"); אלה תקלות שיכולות לקרות לכולנו. אתהֶה רק בקשר לכמה סוגיות מהותיות יותר. למשל – באיזו שפה בעצם חושבים האנשים הללו, ומדוע מחשבותיו של עלי משובצות במילים ובחלקי משפט בערבית? האם אינו חושב בשפת אמו, והעברית שבה הספר כתוב רק מייצגת את המחשבות (ומשום כך אין באמת צורך בתוספות הללו בערבית)? כמו כן, אני מבקשת לתהות אם אפשר להאמין למעברים החדים הפתאומיים שעוברות הדמויות. (למשל – ג'ני, שרגע אחד מאוהבת באחד, ובמשנו – באחר, וכמעט כהרף עין מתכחשת לעברה ובבת אחת "הרגישה בבית" במקום זר לה לגמרי, מבחינה תרבותית).

ואולי התהיות הללו אינן רלוונטיות לז'אנר. נראה כי הספר מבקש בעיקר לבדר, ומסתבר שבכך הוא מצליח. יעיד על כך המקום המכובד שכבש ברשימת רבי המכר. קוראיו הנלהבים ודאי שמחים להיווכח שהמחבר השאיר סוף שיאפשר לו לכתוב ספר המשך.


כרגיל, קראתי את הספר באפליקציה e-vrit. כתמיד, אני ממשיכה להתענג על הקריאה בגרסה האלקטרונית, המאפשרת להגדיל את האותיות המוארות, ולא להמשיך ולגדוש את מדפי הספרים בביתי, שכבר עמוסים לעייפה. הנה כאן קישור ישיר אליו.

4 תגובות על ״דניאל שנער, "שמים אדומים": האם יש בו יותר מאשר שעשוע פשטני״

  1. דווקא מותחן ריגול ראוי וטוב.
    הערות המחבר אודות המושגים בערבית/ מונחים איסלאמיים היו מאוד במקום, וחסכו מאתנו את הצורך להישאר עם שאלות עמומות/ השערות, ולחלופין, להתנתק לכמה רגעים מהסיפור ולהבין את המשמעות.
    הביקורת שלך מאוד סובייקטיבית לדעתי, ולא משקפת אמת מידה אובייקטיבית לספר, וחבל, כי הוא מאוד מהנה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s