העיתונים מלאו בידיעות על הפליטים היהודים באירופה. כתוצאה מחוקי נירנברג, תואר מצבם "בצבעים שחורים מאוד" בעיתון "הבוקר" מ-22 בדצמבר 1935. העיתון פנה אל ממשלת גרמניה ודרש ממנה לתת ליהודים שנאלצו לעזוב "לכל הפחות את היכולת לחסל את רכושם או להוציאו בתנאים אנושיים". איש אצולה אנגלי, לורד הורדר, הביע באותם ימים את דעתו ואמר כי מעשיה של הממשלה הנאצית, המגרשת מתחום גרמניה "את אנשי המדע הטובים והתרבותיים ביותר" הם "התאבדות אינטלקטואלית". היהודים המגורשים חיפשו מקום מקלט ומעמד משפטי שיאפשר להם לנוע בעולם, ולהשתקע בארצות שיסכימו לקבלם.

היישוב היהודי בארץ ישראל היה יכול לקלוט את כל אותם פליטים, ואף שיווע להגעתם, אבל בריטניה, ששלטה בארץ ישראל, לא הזדרזה לפתוח את שעריה, וחילקה במשורה את אשרות העלייה שכונו "סרטיפיקטים". "הספר הלבן", מסמך שהתפרסם עוד ב-1922, הגביל מאוד את עלייתם של יהודים לארץ ישראל.

באותו זמן, בשלהי 1935, התכנסו בעמק יזרעאל אנשים שהגיעו למקום כדי לחגוג את נטיעתו של יער, שייקרא על שמו של המלך ג'ורג' החמישי. הטקס לווה כמובן בנאומים. הנציב העליון הבריטי הסביר מדוע נעתר "בעונג רב" להזמנה להשתתף באירוע: הוא הביא אתו מתנה אישית מהוד מלכותו, עץ ברוש, שיהיה השתיל הראשון ביער החדש.

אחרי הנציב, נאם נשיא הקונגרס הציוני, מדען בשם חיים ויצמן, שנכח גם הוא באירוע. אלה הדברים שאמר:

"גבירותיי ורבותי, בטוחני שרשאי אני לומר, לא רק בשם הסוכנות היהודית כי אם גם בשם היישוב העברי כולו ויהודי הקיסרות הבריטית, כי לכבוד גדול ולאושר רב נחשב לנו הדבר להקים פה בארץ מזכרת תודה והערצה להוד מלכותו המלך ג'ורג' החמישי ליובל ה-25 למלכותו. אין לך סמל מתאים יותר לקשר הפנימי הקושר אותנו אל המלכות האנגלית מנטיעה זו, כאן על הגבול שבין ההתיישבות הישנה והחדשה, של עץ הברוש מגנו של המלך בווינדזור כעץ הראשון ליער, שישמש תעודה לדורות לרחשי התודה אשר בלב הנתינים היהודים למלכם, שבימיו נעשו מעשים כה גדולים.

בימי מלכותו הופיעה ארץ ישראל בפעם הראשונה באופק התעניינותה של האימפריה הבריטית. בימיו ניתנה הצהרת בלפור ובימיו קיבלה על עצמה בריטניה הגדולה את המנדט על ארץ ישראל ובזה גם את החובה והאחריות לסייע לפיתוח הבית הלאומי שלנו. נחזור בסקירתנו לשנת 1910, השנה הראשונה לעלותו על כיסא מלכותו – כמה מן הדברים האלה יכולנו אז, וגם האופטימיסטים שבינינו, לחזות מראש?

כיהודים, כציונים וכנתינים של הוד מלכותו יש לנו, אפוא, כל הזכות לחוג ביחד עם שאר נתיניו, מתוך חובה והערצה, את חג יובלו של המלך ולהביע כאן לבאי כוחו את תודתנו הנאמנה בעד חלקם בהתקדמות הגדולה של ארצנו תחת השלטון הבריטי. אמנם יודעים אנו שדרכנו היתה זרועה מכשולים במשך חמש עשר השנים האחרונות; לעתים קרובות מרגישים אנחנו שההתקדמות הייתה יכולה להיות גדולה הרבה יותר, בייחוד עתה בהתחשב עם המצוקה הנוראה של עמנו בגולה, בוודאי יש הכרח להחיש את מאמצינו. ואולם אם גם המהירות לא התאימה לאותה מידה שהיינו רוצים בה, עלינו לשאוב כוח ותקווה מתוך העובדה שהונחו כאן יסודות חזקים ונאמנים ושההתקדמות בעתיד, אשר יוכלו להשתתף בה כל חלקי האוכלוסין בארץ, תיכון על בסיס של הישגים מוצקים.

מצב העצים כיום מהווה פרק מעציב בתולדות ארצנו. לפנים – כידוע מתוך סיפורי התנ"ך – נמצאו בכל הארץ עצים למכביר. במסורת העברית שימשו האלון והאלה עצים קדושים ונחשבו למתת אלוה. ואולם בשנות העזובה של גלותנו הארוכה נעקרו כאן העצים והחורשות ונתגלו מחשופי ההרים. עתה, בשוב הבנים לארץ שבעפרה טמונות עצמות אבותיהם, אדיר חפצם הוא להחזיר לה את חורשותיה ויערותיה. אנחנו, בני הדור החוזר למולדתו, רואים בעצים סמל משנה: סמל לעם ישר, זקוף קומה, הדור בנימוסיו ומשורש בארץ; וסמל לשלום. אנו תקווה שהיער הזה כמו יער בלפור הנמצא בקרבת המקום, ישמש מקלט של מרגוע ושלווה לעוברי דרך ויתנוסס כסמל חי לשלום ולהרמוניה שכל אומות העולם זקוקות להם, לא פחות מתושבי הארץ הזאת – לשלום והרמוניה שלביסוסם הקדיש הוד מלכותו כל כך הרבה מחייו לטובת כל החוסים בצל מלכותו.

תודתנו נתונה גם לקרן הקיימת לישראל שהעמידה לרשותנו את החלקה הזאת למטע היקר. המקום הזה עתה שומם ועזוב, ואולם בקרוב יתנוסס עליו יער רענן ועבות. מבלי עזרתה הפעילה של הקרן הקיימת נטיעת היער לא הייתה יכולה לצאת לפועל.

ולכל תומכינו, בארץ ישראל ובאנגליה, שהשתתפו בהנהלתו של לורד מלצ'ט במפעל אהבה זה, יכולים אנו לומר: ההתחלה כבר נעשתה, ובעוד שנים מספר יתנוסס לתפארה במקום הזה היער שבנטיעתו התחלנו היום וישמש תעודת עולם להערצה ולכבוד שיהודי אנגליה רוחשים למלכם האהוב."

חיים ויצמן היה ידוע כבעל קסם אישי לא מבוטל, וכמי שמסתופף בחברתם של ראשי ממשלה ופקידי ציבור אנגליים רמי דרג, שהעריכו וחיבבו אותו. הוא היה יליד פולין, אבל למד בגרמניה ולפני שהגיע לארץ ישראל השתקע באנגליה, שם חי כמה שנים ושימש פרופסור לכימיה. יש הסבורים כי הצהרת בלפור, שבה הכריזה ממשלת בריטניה כי תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, היא פרי שתדלנותו של ויצמן בקרב מקבלי ההחלטות האנגלים, ובראשם שר החוץ דאז, ארתור בלפור.

בנאומו הדגיש ויצמן בשם העם היהודי את אסירות התודה העמוקה שהוא רוחש כלפי המלך האנגלי, שתחת שלטונו היה היישוב בארץ ישראל נתון אז. לקורא הישראלי בן ימינו הדברים נשמעים אפילו מופרזים משהו, וגובלים בנמיכות קומה מרצון. ויצמן מביע "הערצה" ואפילו "אהבה" כלפי המלך, ומדגיש שהוא "מלכם" של "נתיניו" היהודים. את הביקורת שויצמן רוצה למתוח הוא מביע בזהירות רבה: הוא מזכיר את בני עמו הנתונים במצוקה נוראה, ואת "ההתקדמות" – כלומר: האפשרות לקלוט את הפליטים – שהיא "אטית מדי". עם זאת, הוא מציין את תקוותו לעתיד משופר יותר.

ויצמן מדבר גם על היער שיצמח בארץ ישראל שהוזנחה בימים שלפני שוב הבנים "לארץ שבעפרה טמונות עצמות אבותיהם" – הוא מדגיש את הקשר שבין היהודים לארץ אבותיהם – ומבטיח להפריח את השממה, כדי שהיער המלבלב ישמש "מקלט של מרגוע ושלווה לעוברי דרך".

ביום שבו נשא חיים ויצמן את נאומו לא שיער איש מה עוד צפוי ליהודי אירופה. אף אחד לא היה יכול להעלות בדעתו את שנות ההשמדה המאורגנת, השטנית, שבהן ייפלו קורבן מיליוני יהודים חפים מפשע, חסרי כול, נטולי מעמד ומדינה משלהם שתגן עליהם. בדיעבד גם דבריו של אותו לורד אנגלי, שדיבר על "התאבדות אינטלקטואלית" של גרמניה המגרשת את המדענים היהודים נשמעים תמימים עד כאב. במיוחד לאור העובדה שגם אחרי שהמלחמה הסתיימה, ממשלתו היא זאת שלא אִפשרה ליהודים לעלות לישראל, רדפה את ספינות המעפילים, ואפילו במקרה אחד, זה של האונייה אקסודוס, העזה להחזיר את העקורים לאירופה.

חיים ויצמן היה נשיאה הראשון של מדינת ישראל, שקמה 13 שנה אחרי שנשא את נאום החנופה למלך ג'ורג'. לאורך שנותיה מעניקה המדינה מחסה ומקלט ליהודים מרחבי העולם, שבכוח חוק השבות רשאים להגר אליה, ואינם נאלצים עוד לבקש את רשותו של אף מלך זר. האם יצליחו בני העם היהודי להיות נדיבים ולהעניק מקלט דומה לקומץ פליטים בני עמים אחרים? ומה צפוי לה, למדינה, בשנים הקרובות? האם הריבונות היהודית במדינת הלאום תישמר, או שמדיניות הסיפוח של הגדה המערבית תביא לאובדן הרוב היהודי? ואולי תחליט המדינה לספח את האדמה, אך לא את תושביה הפלסטינים, ולא תעניק להם זכויות אזרחיות?

במגילת ההכרזה על הקמת המדינה, הלא היא "מגילת העצמאות", נכתב כי "שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם". עוד נכתב במגילה כי המדינה "תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה", וגם "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". האם מתעתדת המדינה לציית לקווי היסוד הללו, שקבעה לעצמה ביום שהוקמה?