בעבר, בימים שלימדתי את המחזה "כולם היו בני" של ארתור מילר, נהגתי להקדים את קריאת הטקסט בשאלה שהפניתי אל בני הנוער היושבים מולי: האם, שאלתי אותם, יכול לקרות משהו שיגרום לכם לנתק קשר עם מישהו מבני המשפחה שלכם?

התשובה השגורה הייתה – מה פתאום. אין מצב. ואם, הקשיתי, היה נודע לכם שאותו בן משפחה עבריין? לא, לא, כמובן שהיינו תומכים בו. ואם לא סתם עבריין, אלא פושע ממש? התגובות נשארו די יציבות. רוב הנוכחים הצהירו שבכל מקרה לא ינטשו הורה, אח או בן דוד, גם אם יתגלה להם שפשע.

ואז החמרתי את השאלה: ואם יתגלה שהוא אנס? כאן כבר ראיתי כמה הבעות פנים מוטרדות, ספקניות, אבל רבים המשיכו לתמוך בבן משפחה שכזה. אנס סדרתי? שפגע בילדים?

ואולי – תהיתי – פושע מלחמה? נאצי? רוצח המונים? אהה. בשלב הזה נותרו עדיין בני נוער שהכריזו על נאמנות מוחלטת, לא משנה מה. אבל רבים מהם השתתקו.

כשגמרנו לקרוא את המחזה חזרתי אל השאלה, שלא כולם זכרו. שכן בסופו מתגלה כי ג'ו קלר, אבי המשפחה הנערץ, פשע כנגד בני עמו, במהלך מלחמה: בעיצומה של מלחמת העולם השנייה גרם האיש למותם של כמה עשרות טייסים אמריקניים, לאחר שהורה לשותף שלו במפעל לייצור חלקי מטוסים לשלוח חלקים פגומים, אף על פי שהיה ער לסכנה. לאחר מעשה עוד הגדיל לעשות, כשהפליל את השותף והעמיד פנים שידו לא הייתה במעל. כריס, בנו של ג'ו קלר, מתקשה מאוד להתמודד עם פשעיו של אביו. עם העמדת הפנים הצדקנית שלו, ועם חוסר הנכונות שלו לקבל על עצמו את האחריות למעשיו. ויחד עם זאת, כריס מחליט לא להסגיר את אביו לשלטונות, כדי שייתן את הדין. ג'ו קלר הוא זה שמטיל על עצמו עונש מוות: הוא מתאבד, כשהוא מבין את המשמעות העמוקה של התנהגותו, ואת השלכותיה: בסוף המחזה נודע לו שבנו האחר, לארי, שבניגוד לכריס היה בטוח שאביהם אשם, התאבד, כי לא היה מסוגל להתמודד עם הגועל והזעם. אז מה דעתכם על כריס? על לארי? על ג'ו קלר, נהגתי תמיד לשאול.

הסרט "מורשת נאצית: מה שעשו אבותינו" מציג דילמה דומה, ושתי צורות התמודדות של בנים שנאלצים לחיות עם הידיעה שאביהם הוא פושע מלחמה.

פיליפ סנדס, עורך דין יהודי, פעיל זכויות אדם שמשפחתו נספתה בשואה, פוגש את ניקלס פרנק ואת הורסט פון וכטר. אביו של ניקלס היה הנס פרנק, המושל הכללי של פולין הכבושה, שפיקד על גירוש יהודי פולין לגטאות ועל ארבעה מחנות מוות. פרנק נידון למוות והוצא להורג בנירנברג. אוטו פון וכטר שירת בכמה תפקידים, בין היתר היה ראש המנהל האזרחי במחוזות קרקוב וגליציה. ניקלס פרנק מגנה את אביו כפושע מלחמה, ואילו הורסט פון וכטר משוכנע שאביו היה בן אדם הגון וטוב, כי הוא עזר לאוקראינים בגליציה, ושחרר אותם מהכיבוש הסובייטי.

תגובותיהם של השניים, שבתחילת הסרט מציגים את עצמם כידידים וכמי שמחבבים זה את זה, והעימות הבלתי נמנע ביניהם, מרתקים. פרנק מנסה להוכיח לפון וכטר שאביו היה פושע, ומצפה ממנו להכיר באמת ולהתנער מהאב. ניקלס פרנק חד משמעי בעמדתו. הוא נושא על כתפיו תחושת אשמה כבדה על מעשים שלא הוא עשה. אי אפשר שלא לחוש שההתנערות שלו מאביו פוטרת אותו מכל אחריות, כי כשנדרשת ממנו הכרעה מוסרית הבחירה שלו ברורה לחלוטין. לעומת זאת הורסט פון וכטר, הבן הנאמן לאביו, מתפתל בלי הרף.

בהתחלה הוא מנסה להציג את עצמו באור חיובי. כך למשל הוא מספר שבנעוריו החליט להשתחרר ממשפחתו, בחר לעבוד כשוליה של אמן ("יהודי!" הוא מדגיש, ומסביר עד כמה הפרט הזה חשוב לו), ואפילו צייר בעצמו ציורים מזעזעים של הוצאות להורג. לכאורה הוא מבין, כועס, מתקומם נגד הנאציזם ופשעיו. אבל בהמשך מתברר שכאשר הדברים מגיעים אל אביו, הוא נשמע שונה. מקומם. מדאיג. מעורר סימני שאלה. בעצם – מרגיז מאוד. לא רק את הצופים בסרט, אלא גם את ניקלס פרנק, שבסופו של דבר מחליט להתנער ממנו.

באחת הסצנות הבלתי נשכחות לוקח פיליפ סנדס את שני הבנים אל העיירה שבה גרו כל בני המשפחה שלו, עד שנרצחו. הם נכנסים ביחד אל בית הכנסת ההרוס ואחרי כן הולכים אל האתר שבו נשארו קבורים כל תושבי העיירה היהודים, אחרי שנורו.

ניקלס פרנק מזועזע. בעדינות ובאנושיות הוא שואל את צאצאם של הנרצחים מה הוא מרגיש. מה המקום הזה אומר לו. אפשר לראות עד כמה קשה לו.

הורסט פון וכטר לעומתו מנסה כל הזמן לעשות רציונליזיות. בית הכנסת עוד יתמלא באנשים, הוא "מבטיח", ומוסיף ואומר: "אני לא רוצה להיתקע במקום הזה, מלא בושה וכאב," וגם, למרבה הזוועה, שהוא "גאה" להיות שם (!). מי היו היורים, הוא מבקש לדעת, ומוסיף שהיו שוטרים (לא אביו!), שאת שמותיהם היה רוצה לדעת. הוא רואה במקום שדה קרב, כי כאן, במקום הזה בדיוק, התנהלו קרבות קשים מאוד במלחמה העולם הראשונה (!).

הסרט כולל לא רק ראיונות, אלא גם קטעי וידיאו ישנים ותצלומים מהאלבומים המשפחתיים. אפשר לצפות בו ביוטיוב (הקישור להלן), אם כי איכותו ירודה משהו. הוא זמין בנטפליקס.