מוצאי שבת. אולם הקולנוע בקניון של קריית אונו. בקהל יושבים שנים עשר אנשים שהגיעו לצפות בסרט עטור השבחים "קרא לי בשמך". בטבלת המבקרים של עיתון "הארץ" הוא מופיע במקום השישי בין הסרטים המומלצים ביותר. רוב המבקרים העניקו לו ארבעה עד חמישה כוכבים, וגם הטריילר עורר תחושה שמדובר ביצירה ראויה ומושכת את הלב: סיפור אהבה בין שני גברים, על רקע הנופים היפהפיים של איטליה. נשמע טוב, נכון?
בערך באמצע הסרט פרשו שישה מהצופים, ועד מהרה נסו עוד שניים על נפשם. ברגע הסיום נשארו רק הנחושים, הסובלניים או המנומסים ביותר. כותבת שורות אלה נמנית עמם, אם כי, יש להודות, קינאתי בנמלטים והשתוקקתי מאוד להצטרף אליהם… הפער בין השבחים, הציפיות, והמועמדויות לפרס האוסקר (לסרט הטוב ביותר, לתסריט המעובד, לשחקן הראשי ולשיר המקורי), לבין הסרט שהוקרן בפנינו, היה בלתי נסבל.
לכאורה יש בו ב"קרא לי בשמך", כל המרכיבים שיכולים להפיק יצירה קסומה: סיפור אהבה, משחק מעולה, בעיקר של טימותי שלמיי, המגלם את דמותו של נער בן שבע עשרה שמתאהב באסיסטנט של אביו הפרופסור, וכאמור – הרקע של איטליה, עיירת הנופש שאליה מגיעים כל קיץ בני המשפחה של אֶליוֹ, הנער המאוהב. הבעיה מתחילה בליהוק של אוליבר, הסטודנט האמריקני שאֶליוֹ מתאהב בו. את דמותו מגלם ארמי האמר, שנראה בשנות השלושים או אפילו הארבעים לחייו. (אגב, רק גילו של אֶליוֹ נמסר. הוא אומר במפורש שהוא בן שבע עשרה. גילו של אוליבר אינו מצוין!). סיפור האהבה אינו מתרחש אם כן בין שני צעירים שווים או לכל הפחות קרובים זה אל זה בגילם, אלא באדם מבוגר ש"נעתר" לפיתוי, אבל בעצם מתחיל בו ביוזמתו, בנגיעות וברמזים שמציתים תשוקה בנער הצעיר ממנו בהרבה. קשה שלא לחוש שמדובר בעצם בניצול. אמנם התסריט מדגיש מאוד את ההתאהבות של אֶליוֹ, ואת מאמציו-לכאורה של אוליבר לא לאפשר את הקשר המיני ואפילו לבלום אותו, אבל הוא בכל זאת מתרחש, והצפייה בו מטרידה. קשה שלא להביא אל הסרט את השקפת העולם שלפיה האדם המבוגר אמור לשלוט ביצריו ולא להרשות לעצמו להיסחף לתוך קשר שמוּעד לפגוע בצעיר ממנו. מה גם שלכל אורך הסרט מודגשת משיכתו של אוליבר לנשים, הוא מפלרטט לא רק עם אֶליוֹ אלא גם עם צעירות שנקלעות בדרכו, אפילו ברגעים שאמורים להיות מוקדשים רק לקשר הזוגי שלו עם הנער המאוהב בו. האם מדובר באמת בסיפור אהבה נוגע ללב, או בפתיינות חסרת לב? האפשרות השנייה מכאיבה יותר, אך אולי נכונה ואמתית. אבל לא זה מה שאנחנו מתבקשים לראות כאן, שהרי לקראת סופו של הסרט אביו של אֶליוֹ מאשר את הקשר של בנו עם הסטודנט המבוגר, ומעניק לו תוקף של סיפור אהבה, לא של פגיעה. לי הייתה תחושה שזאת תוספת לא משכנעת, שתפקידה לנופף באצבע מתריסה לעבר מי שיגָנו את הקשר, כדי לומר להם שהם טועים. הנה האב בכבודו ובעצמו מסביר לבנו שהוא בר מזל, כי הוא, האב, מעולם לא חווה אהבה כזאת (ואומר גם שאשתו, אמו של הנער, אינה מבינה מה באמת קרה בין בנה לבין הסטודנט של בעלה)! האם זאת באמת שיחה ראויה ונוגעת ללב, כפי שאנחנו מתבקשים לחשוב, או שמדובר בעצם בבגידה של האב באשתו, ובעצם גם בבנו? האבא מספר לבן שבעצם אינו אוהב את אמו (חרף הקרבה המודגשת המובאת בפנינו?) וזה אמור לרגש אותנו?
ניחא. אז מדובר בקשר לא נאות ובבלבול בין אהבה לפתיינות ובגידה. אבל זאת לא הבעיה העיקרית. הקושי הממשי שחשתי נבע מהתחושה המלאכותית, הלא אמינה, שהסרט עורר בי לכל אורכו. מדוע, למשל, מופגנת כל כך יהדותם של הגיבורים? מה משמעותה? איזה טעם יש בה? במה היא אמורה לתרום? הפרט שמוצג כאילו יש בו משמעות כלשהי הוא בעצם סתמי לחלוטין, כי אינו מוביל לשום מקום, ואינו מפותח בשום צורה. כמו כן, העלילה מתנהלת באטיות רבה, שמטרתה העיקרית, כך נראה, היא לאפשר לגיבור האמיתי של הסרט – הנוף של איטליה – לככב. הבעיה שמקומות יפים שתרומתם לסרט אינה ברורה מתחילים כעבור זמן מה לייגע. נוף בסרט עלילתי שאינו משרת שום אמירה מזדקר כמו עוד פרט סתמי, ולכן מיותר ומעצבן.
ואי אפשר לא להזכיר את אחת הסצנות הקשות בסרט. היא אמורה כנראה לבטא חושניות מופלגת ומרטיטה. מדובר בקטע שבו מרבית הצופים נסו מהאולם, זה שבו אֶליוֹ הצעיר, השטוף בתשוקה מינית, אונס אפרסק. ברגעים כאלה מתחשק לקרוא בקול ולומר "זכותו של הציבור לא לדעת ולא לראות את כל הפנטזיות העולות בדעתם של יוצרים". יש ודאי מי שרואים בסצנה הזאת ביטוי לחושניות מופלגת. הצופים במוצאי שבת בקריית אונו העדיפו לוותר לא רק עליה, אלא גם על כל מה שבא בעקבותיה. נראה שלאיש מהם לא היה באמת אכפת מה יעלה בגורלם של גיבורי הסרט.
למי שכתב את הביקורת הזאת יש אפס הבנה בקולנוע.
מאוד אהבתי את הסרט. זאת אמירה קצת יומרנית, אבל אני לא מבינה איך אדם שפעם התאהב יכול לשנוא אותו. פשוט אהבה ותשוקה טהורה. גם לי הפריע קצת הגיל, אבל בני 17 הם כבר כמעט מבוגרים. ואני מניחה שהסטודנט הוא הכי גדול, בן 30.
אני לא מבינה מה הקשר לכך שהוא אולי נמשך גם לנשים, או לטענתך "מודגשת משיכתו לנשים" – אני בכלל לא ראיתי את זה כך. הוא מתנסה עם בחורה בגיל שלו, זה מייצג מציאות מסוימת. אבל זה דווקא נראה שהוא לא ממש מעוניין בבחורה הזאת ומנסה לא לפגוע בה. זה נראה כאילו הוא משחק בה, כי זה מה שקל לו יותר לעשות, אבל הוא באמת מעוניין בסטודנט. אני אומרת לך את זה בתור נערה בגילו.
וגם אם הוא נמשך גם לנשים, אני לא ממש מבינה מה הקשר – כי זה לא סותר. הוא יכול להמשך במידה מסוימת גם לנשים, זה לא אומר בשום צורה שהוא לא נמשך גם לגברים…
לקחת את זה מאוד רחוק.
לגבי הסצינה של האפרסק… אני לא ראיתי את הסרט בקולנוע אלא בבית, אבל אני מניחה שזה מביך מאוד.
הם הביאו משהו אמיתי, ואמת לא תמיד כיפית (כמו שאת אמרת) אבל כמו שאליו מאוד מתבייש במה שהוא עשה – ואוליבר צוחק על זה ומקליל את האווירה, אז אפשר לקחת את זה בכל מיני דרכים. אני בטוחה שהם יודעים שזה פרובקטיבי ולקחו את זה בחשבון, שזה לא יתקבל על כל האנשים שיראו את הסרט.
אם את מורידה את הקטע עם הגיל, שמאוד הטריד אותך ונראה לך כמו ניצול – (אם היו מספרים לי את הסיפור סתם ככה, הייתי חושבת כמוך. אבל לפי הסרט הם לא נראים כל כך "לא קבוצת השווים", וזה נראה כמו סיפור אהבה פשוט) ואת סצינת האפרסק – אז מה בעצם הבעיה בסרט?
ברור שזכותך לא לאהוב, אבל זה אחד הסרטים האמיתיים, היפים, העדינים והמרגשים שראיתי בכל החיים שלי, ואני ממליצה לקוראי הביקורת לקחת זאת בחשבון, ולשפוט בעצמם.
לגבי משיכה גם לגברים וגם לנשים, ראי ערך "ביסקסואליות".
עדיין, יש מצב שהוא הומו, והוא סתם התנסה, שזה גם בסדר, במיוחד לנער בגילו.
אבל בתכלס: זה סיפור אהבה, ואחרי שראיתי את הסרט, כל מה שהיה לי בראש זה – זאת אהבה. מה כל השאר חשוב?
אני לא מדברת על אליו, אלא על הסטודנט , שאת שמו שכחתי. הוא נראה לי מניפולטיבי ומזויף.
תודה על התגובה המנומקת שלך. מה שהפריע לי בפלרטוטים שלו עם נשים הייתה התחושה שהוא מניפולטיבי, עם כולם. לא האמנתי שיש אהבה מצדו! ומעבר לכך, צר לי, אני חייבת להודות שפשוט השתעממתי.
אני חייבת לומר: איזו ביקורת מעצבנת. מעניין איך אנשים מבינים אומנות בדרכים ככ שונות. איך אפשר להגיד שהיה שם ניצול? מה, אדם בן שלושים לא יכול להתאהב בנער בן 17? יש סצנות מלאות אהבה בין שניהם, ואני לא מתכוונת לסצנות המיניות דווקא. הסרט הוא מדהים בעיני בגלל שהוא מצליח להעביר בצורה מאוד מינימליסטית את המשיכה של שניהם, וכל מי שחווה אהבה כזאת בגיל דומה יוכל להזדהות, נדמה לי. המשחק יוצא מן הכלל גם של ארמי האמר. לא מאמינה שיצאו ככ הרבה אנשים מההקרנה. ראיתי אותו בערך 4 פעמים בשבוע האחרון, ובכל צפייה נדהמתי מחדש מהעצמה שלו אף על פי שהוא על פניו סרט די פשוט.
מצטערת שדברי עיצבנו אותך… מה לעשות, אנשים שונים מגיבים באופן שונה לאותה יצירה. אני יכולה באותה מידה לומר לך שדברייך מעצבנים אותי, אבל לא אעשה זאת, כי אני מבינה שאין סיבה להתרגז. את מצאת בסרט דברים שאני לא ראיתי בו, ולהפך.
למרבה המזל של יוצרי הסרט רבים חשבו כמוך, וזה בסדר.
אגב, לטעמי ה"התאהבות" של הגבר בן ה-30 לא הייתה "טהורה" וגם לא מיטיבה. היה בו משהו פתייני, ואת הפתיינות שלו הוא פיזר סביבו. זוכרת את הסצנה שבה הוא רוקד עם אישה, בלילה שאמור להיות "שלהם", והנער יושב ומביט בו ונפשו כלה? בעיני הגבר המבוגר יותר (שנראה בן הרבה יותר מ-30!), הכאיב לו, יותר מאשר שימח אותו. וזאת כמובן לא ההסתייגות היחידה שלי מהסרט.
וכן, מה לעשות – הקהל ממש נהר החוצה בהקרנה שבה נכחתי. אבל זה לא אומר שאני צודקת ואת טועה. בעניין הזה יש בעולם מקום לשתינו 🙂 .
אני לא יודעת על מה את מדברת. בתל אביב האולם היה מלא ואף אחד לא קם. הסרט מרהיב וחושני על כל היבטיו. את חיה בעולם מקובע של שחור ולבן. הוא ראוי לכל הפרסים שקיבל ואף יותר.
זאת דעתך, ודעתי שונה. מכאן ועד לקבוע באיזה עולם אני חיה…?
קראתי בעניין רב את הפוסט. לא ראיתי את הסרט ובוודאי שלא אראה אחרי שקראתי את מה שכתבת, אבל אני זוכרת שקראתי די מזמן ביקורת טובה על הסרט שנגזר מספר אפונימי של סופר בשם אנדרה אסימן.
https://en.wikipedia.org/wiki/Andr%C3%A9_Aciman
תודה. ייתכן שהספר טוב והסרט אינו עושה עמו חסד.
ייתכן שהספר טוב. אם יפול לידיי באחד הימים, אדווח… רחמים על האפרסק.
וגם על הצופים התמימים, חסרי הישע 🙂
אני אסירת תודה עופרה. לא יכולתי לסבול את הסרט ולא הבנתי למה . באת והסברת. תודה. אהיה חייבת להתרחק מהמיתוס על סרטי אהבה לא אמריקאים…
אני שמחה שאת מצטרפת לדעתי 🙂