חג האביב, חג החרות, חג הגאולה: כל אלה שמות נרדפים לחג הפסח. הוא חג האביב, כי הוא חל בחודש ניסן, והוא גם חג חקלאי, כי בתקופה שבית המקדש היה קיים נהגו לצאת לשדות ביום הראשון של חול המועד, כדי לקצור את העומר הראשון. הוא חג החירות והגאולה כי חוגגים בו, ומנציחים באמצעותו, את יציאת בני ישראל ממצרים ואת השחרור משעבוד.

האומנם? שיר קצר מאוד, של מתי שמואלוף, מתאר מצב שלא כל העיניים פקוחות לראות, והוא ראוי לתשומת לב ולמחשבה. כך הוא כותב, בשיר “עבדות בראס אל שטן  – באדמת סיני 2002”:

לֹא כָּל הָעֲבָדִים יָצְאוּ מִמִּצְרַיִם
אָמְרוּ לִי רַגְלֵי 17-16 שְׁעוֹת הָעֲבוֹדָה
שֶׁל איסמעיל בֶּן ה-13.

האם החירות שאותה אנחנו חוגגים באמת מוקנית כיום לכל בני האדם? שמואלוף מתאר בשירו את העבדות של ילד בדואי בסיני. במשך חלק גדול מהיממה מועסק הילד שהדובר צופה בו, ונדרש לעבוד בפרך. הוא לא יצא ממצרים ולא נגאל. הוא עדיין מסתובב במדבר שבו התהלכו בני ישראל במשך ארבעים שנה, והוא אחד מאותם עבדים בני זמננו. שמואלוף, פעיל חברתי ישראלי שהיה חבר בתנועת הקשת המזרחית ונאבק גם למען זכויות העובדים, מבטא בשירו את המצוקה שהוא עד לה. אנו מקפידים כל כך להנציח את המיתוס, את הסיפור המכונן על משהו שאירע אולי, לדעת חוקרים אחדים במאה ה-13 לפנה”ס או, לפי חוקרים אחרים, במאה ה-15 לפנה”ס, אבל לא רואים את עבדותם של אלה שנמצאים קרוב אלינו, כאן ועכשיו. לא רק את זאת של הילד ששמואלוף תיאר בשירו.

היבט אחר של החג, שגם אותו ראוי לבחון, הוא – המשפחתיות המתבטאת בו. נהוג לחשוב שקרובים ורחוקים מתכנסים בליל הסדר בכל הבתים היהודים בעולם, ומתרפקים ביחד על תחושה של שייכות, שגם אם היא מדומה לפעמים, היא יקרה לרוב משתתפיה.

זאת כמובן אשליה, שהרי רבים הם אלה שמסרבים, מטעמים שונים, להשתתף בחגיגה: אלה שאינם מוצאים נחמה בחברת מי שאמורים להיות האנשים הכי קרובים להם, ואלה שהמשפחות שלהם הקיאו אותם מתוכן.

חזי לסקלי, משורר, כוריאוגרף, ומבקר אמנות, היה בין הראשונים בישראל שיצאו מהארון, לא ניסה להסתיר את נטייתו המינית והיה פעיל בארגוני להט”ב. לסקלי הלך לעולמו ב-1994 ממחלת האיידס. שיר קצר שמביע את תחושותיו של הדובר בעניין ליל הסדר מיוחס לו:

בְּלֵיל הַסֵּדֶר
אֲנִי
בְּגַן הָעַצְמָאוּת.

בחמש מילים תמציתיות יצר לסקלי מציאות שלמה: הדובר, המתקומם נגד הסדר המקובל, מספר כיצד הוא מתנער מהמשפחתיות – או שמא נזרק ממנה בעל כורחו? – במקום לקרוא את ההגדה, לאכול מצות וחרוסת ולשיר את חד גדיא, הוא מוצא את דרכו אל “גן העצמאות” – אותו גן ידוע בתל אביב ששם נהגו הומואים למצוא קשרים קצרי מועד, מפגשים ללילה, שעוררו מן הסתם לא מעט ערגות וכאבים ולא העניקו רק פתרון ותשובה לצרכים מידיים.

שירו של לסקלי מתריס, אבל גם מיוסר: אני לא נכנע למשפחתיות היהודית, הוא מכריז. אני נוהג כרצוני. ובה בעת, הוא גם מעורר תהיות: איזה סדר ואיזו עצמאות מתקיימים בחייו? מה יש לו בחג הפסח וביום העצמאות, הסמוך אליו בלוח השנה? כמה אושר הוא יודע כשהוא נס אל המגעים המיניים האנונימיים שמציע הגן החשוך, שהבדידות מתהלכת בו בין הצללים?

“בְּלֵיל הַסֵּדֶר / אֲנִי / בְּגַן הָעַצְמָאוּת” אינו רק שירו של הומו מתנצח, מתמרד ומתקומם. הוא גם שירם של כל הבודדים שאין להם כנראה עם מי להתכנס. לא רק בני משפחה, אלא גם חברים. אילו היה הדובר שלם עם מצבו, היה נשאר בבית, מוצא רגעים של שלווה בחברת עצמו, אבל הוא הולך לגן העצמאות, ומחפש שם נחמה. האם בחר מרצונו להסתלק לגן העצמאות? האם יש לו בכלל ברירה?

שני השירים הקצרצרים מאירים שני היבטים של החג שמן הראוי לשים לב אליהם בליל הסדר, בשעה שבה “כולנו מסובין”.