סופר צעיר, רק בן שלושים ותשע, פוסע בשאנז אליזה. זה עתה נפגש עם במאי קולנוע אמריקני, שרוצה לעבד לסרט את ספרו האחרון של הסופר, נעורים ללא אל. השנה – 1938. מוצאו של הסופר, אדן פון הורבאט, הונגרי, אבל הוא רואה בעצמו גרמני. הוא גדל במורנאו, עיירת קיט בבוואריה, ושפת אמו גרמנית. לפני שנתיים גורש מגרמניה בפעם השנייה, לא בשל מוצאו, אלא בגלל הספר שכתב,  נעורים ללא אל, שהבמאי האמריקני מעוניין בו.

הפגישה שהסתיימה זה עתה יכולה להיות מפנה בחייו. אם רעיון הסרט יצא לפועל, אולי יוכל פון הורבאט להגר לאמריקה ולהתחיל שם בחיים חדשים. אבל הגורל מתערב: ענף יבש שנופל מעץ בשדרה הפריזאית צונח על ראשו של הסופר, ושם קץ לחייו.

פון הורבאט אמנם לא ידע בוודאות על מלחמת העולם שתכונה "השנייה" – ברומן שכתב הוא מזכיר רק את "מלחמת העולם" בה"א הידיעה, כלומר את זאת שאנו מכנים "הראשונה" – אבל ברור שהוא חש שמלחמה נוספת עתידה לפרוץ. הוא מביע זאת באמצעות גיבור הרומן, מורה רווק שמזדעזע מהרעיון להקים משפחה: "להביא ילד לעולם רק כדי להניח לו להיהרג במלחמה!" הוא אומר לעצמו בחלחלה.

המורה, כמו הסופר שברא את דמותו, עסוק במאבק פנימי עם אמות המוסר שלו. מצד אחד הוא חש כורח להיכנע למציאות, לשתף פעולה עם כוחות האופל המקיפים אותו, אולי לא להיות אלים בעצמו, אבל לפחות לשתוק ולהיראות צייתן, להתאים את עצמו לסביבה מרושעת, לאומנית וגזענית. מצד שני, הוא חש דחף להתנגד, לשמור על ערכיו, להיות אדם הגון.

האם מורה חייב לייצג את העמדות השלטוניות, או שעליו לחנך את תלמידיו, להציב בפניהם את הערכים האמיתיים שהוא דוגל בהם, ולהיחשב מסית (שחייו בסכנה)?

באחרית הדבר לספר מספרת טלי קונס, אחת מעורכות הסדרה "ספרייה לעם" בעם עובד, כי פון הורבאט נאלץ לגלות מגרמניה בפעם הראשונה אחרי שביקש ממלצר בפאב המקומי במורנאו לכבות את הרדיו כששידרו בו את נאומו של קאנצלר גרמניה החדש, אדולף היטלר. חברי המפלגה הנאצית דאגו להעניש אותו. ובכל זאת, כעבור כמה שנים, ב-1934, שב פון הורבאט לברלין, וביקש להתקבל לאגודת הסופרים של גרמניה הנאצית. כמוהו גם המורה בספר מנסה להתפשר. למשל, הוא תולה בשלב מסוים את הדגל הרצוי מחוץ לחלון ביתו. הוא מנסה לאלץ את עצמו לא להתבלט, להתאים את עצמו לסביבה. לשתוק. די לו בכך שפעם אחת הסתבך קשות עם תלמידיו הגזעניים, אחרי שניסה להאיר את עיניהם שגם "כושים" הם בני אדם שראויים לזכויות. דברי "בלע" מעין אלה מסוכנים מדי בסביבתו, וכמעט מביאים עליו את סופו. הוא מנסה לשנות מהלך, להיטמע, להקטין את עצמו, להפסיק לבלוט. האם יצליח?

זהו עניינו של הספר: המאבק בין האימה, לבין הרצון להיות אדם הגון, גם בתנאים בלתי אפשריים.

מעניין מאוד לקרוא עדות מיד ראשונה על האווירה ששררה בגרמניה שנים מעטות לפני שזאת תקפה שוב את שכנותיה ומלחמת העולם השנייה פרצה:

"הם חולמים להיות שֵׁם על אנדרטת מלחמה!" אומר המורה על תלמידיו, ומצטט את האינדוקטרינציה שהם עוברים: "'כל מה שנעשה לטובת השבט יש בו מן הצדק,'" הם שומעים ברדיו.

המורה מתקומם בחשאי: בעבר, הוא אומר לעצמו, "הפשעים הוסתרו, עקבותיהם טושטשו, והם היו מקור לבושה. ואילו היום הם מקור לגאווה." והוא מוסיף: "זו מגפה. כולנו  נגועים, ידידים ואויבים גם יחד."

הוא חושב "על הכושים שלא חייבים להתקיים, על הפועלים שכבר לא מצליחים להתקיים, על משרד החינוך ועל הילדים הרעבים."

הוא חש חמלה וכאב כלפי קבוצה של נערות שמאלצים אותן לשחק במשחקי מלחמה: "'אנחנו אמזונות,'" אומרת לו המורה שלהן, והוא אומר לעצמו: "אבל האמזונות הן רק אגדה, ואילו אתן למרבה הצער אמיתיות לגמרי. בנות חוה מרומות!"

הוא מזדעזע כשהמורה מוסיפה ואומרת לו ש"נשים לא נלחמות בחזית למרבה הצער.'" המילים הללו שבות ומהדהדות בתודעתו, מחרידות אותו: "למרבה הצער!" הוא נפרד מהן: "המשיכו לצעוד לכן, אימהות העתיד!" ותוהה "איך אפשר לדרוש מנער מתבגר להבין מדוע האל מתיר דבר כמו מלחמת עולם."

המורה נזכר שבנעוריו, כשהגיעה שעתו להחליט במה ירצה לעסוק בחיים, התלבט בין לימודי רפואה להוראה. "העדפתי להיות מורה. לרפא חולים זה טוב ויפה, אבל אני רציתי להעניק משהו לבריאים, אבן קטנטנה לבניית עתיד טוב יותר."

הסופר אדן פון הורבאט הספיק בימי חייו הקצרים מדי לכתוב מחזות וספרים, וזכה לדעת שהוא נחשב סופר חשוב ורב השפעה. בספר שלפנינו, האחרון שכתב, אפשר בלי ספק לראות עד היום מעין "אבן", כמו זאת שהמורה ביקש להניח, חומר בנייה "לעתיד טוב יותר".

מאחר שהרומן כתוב מפיו של המורה, מבחינת העלילה הוא לא מביט לאחור, אלא מתקדם כל העת בזמן, וכך מצליח ליצור מתח ועניין. קראתי אותו בנשימה עצורה.

Ödon vön Horváth: Jugend ohne Gott

מגרמנית: שירי שפירא