"בגוף ראשון": את מי אהוד אולמרט מזמין לתבוע אותו על הוצאת דיבה?

מיכאל לינדנשטראוס:

הוא "עבריין, שהיה חייב לעמוד לדין".

הוא "נמנע מלהרשיע את חבורת הנערים שאנסה והתעללה מינית בנערה בת 14 וחצי, ב'פרשת שמרת.'"

הוא "כאב את הפסדו של קולק בבחירות [לראשות עיריית ירושלים] ב-1993 ועשר שנים לאחר מכן בא איתי חשבון".

עוזי דיין:

"לא הייתה לו שום בעיה לשמש […] כלי בידי נתניהו."

"חלק גדול מזמנו עסוק בגלגול עיניים מתחסד".

ירון זליכה:

"מתקשט בתואר פרופסור שניתן לו במכללת קריית אונו" ובתקופה ששימש חשב כללי המשיך להרצות שם "במשכורת שנתית של כמיליון שקלים" (וזאת, בלשון סגי נהור, "דוגמה לנקיון כפיים והיעדר ניגוד עניינים של פקיד רב סמכויות, שמטיף לכל סביבותיו יושרה ויושר מה הם.")

"חסר מנוחה, חסר איזון נפשי וחסר הגינות אלמנטרית."

הגיש תלונה על איומים ברצח נגד דודו, פואד בן אליעזר, שאמר לו  שבסוף עוד 'יחסלו' אותו, והתכוון רק לחיסול פוליטי.

בכירי המשטרה והפרקליטות:

הפגינו קהות חושים, רוע לב, חוצפה וחוסר שיקול דעת כשכינסו דיון בשאלה אם להעמיד לדין את ראש הממשלה דווקא בזמן ועידת אנאפוליס.

מני מזוז:

התמנה לשופט בעליון כאשר "דרכו לשם היתה רצופה הדלפות, השמצות לא ראויות ובעיקר פופוליזם זול."

אך צדק כשהחליט לא העמיד לדין את אריק שרון.

משה לדור:

"פוזה של צדקן, נפש של שקרן".

אשם ב"ביצוע עבירה פלילית של ניגוד עניינים בעצם העובדה שפסק בעניין שבו היה לו אינטרס כפול והיה עשוי לצמוח לו ממנו רווח כספי." לכן "הוא חייב לעמוד לדין, או שייאלץ לתבוע אותי על הוצאת דיבתו. אני קובע שהוא עבריין."

 פרקליטות המדינה:

"מסמנת מטרות, ורק אז מקוששת נגדם האשמות מן הגורן ומן היקב או מן היואב יצחק."

"האם יש ספק שמשהו רקוב בממלכת הפרקליטות?"

אנשיה "פיתו עד" ועסקו גם ב"שיפוץ עדות".

"כל מטרתה השגת עוד ועוד הרשעות ולא עשיית צדק".

חוקרי המשטרה:

לא חיפשו את האמת, אלא רצו "להביך אותי, לפגוע בי, לערער את אמינותי, ולהביא להפלתי המיידית".

שלדון אדלסון:

"למרותה אשליה שאדלסון עובד עבור נתניהו – ביבי הוא שעובד עבור אדלסון".

שרה נתניהו:

"מספרת מדי פעם על תרומתה המקצועית המהוללת בתור פסיכולוגית לילדי ירושלים. מאחר שאני אישרתי את קבלתה לעבודה בעיריית ירושלים, ואני יודע על כך לא מעט, אני מעדיף לא לחשוף דברים מביכים. די אם אומר כי למזלם הטוב של ילדי ירושלים, הגברת נתניהו אינה מופיעה כמעט לעבודתה. הפוזה של האישה העובדת בצד מעמדה הרם כאשת ראש הממשלה מעוררת גיחוך ולעג אצל מי שמצויים בפרטים".

עובד יחזקאל: 

"כמו שולה [זקן] שבוי בתפיסת העולם שאני סלדתי ממנה, האומרת שכדאי לחלק תפקידים לאנשים מהפריפריה המפלגתית ולחברי מרכז המפלגה. זו השקעה שמניבה פירות, הם אמרו."

הוא ושולה זקן "יצאו מתוסכלים ושואפי נקם" כשסירב למינויים הפוליטיים שהמליצו לו עליהם.

שולה זקן:

הייתה אמנם מופת של יעילות כמזכירה, אבל כשהצליחה "טרחה לזקוף את כל השבחים לעצמה".

"חשבה שהיא באמת מנהלת את העיר ואותי, והיא באמת 'האישה החזקה בירושלים.'"

שמואל דכנר כנראה לא "היה הראשון ששיחד אותה בסכומי כסף אדירים."

"ייתכן מאוד שגם סכומי כסף אשר דכנר טען כי תרם למסע הבחירות שלי בהמחאות ללא שם המקבל – ותמיד, לדבריו, לבקשת זקן – היו בעצם כספים שהיא שילשלה לכיסה."

"בעוד הגברת יושבת בבית משפט, מחזיקה בידה ספר תהילים קטן וקוראת בו שעות, כאילו כל מעיינייה בדברי קודש, היא ניהלה קשרים קרובים, שהיו שונים באופן מוחלט מהרושם המזויף שניסתה לייצר לגבי אופייה ואורחות חייה."

למעשה לא ניהלה את לשכתו כשהיה ראש ממשלה. "ישבה בחדר צדדי ולא עשתה דבר, למעט טלפונים לחברים."

"לא הקריבה את חייה למעני."

"הייתה תלמידת תיכון שלא סיימה את לימודיה, ללא תעודת בגרות, ללא השכלה מלבד עשר שנות לימוד."

"החליטה לטפול עלי האשמות כאשר היה עליה לבחור בין האמת לבין הסכנה של ישיבה בכלא לשנים רבות, על עבירות חמורות שהיא עברה ללא כל קשר אלי!"

"מקליטה אובססיבית ועדת מדינה נטולת מעצורי אמת ושקר."

"בתו של חכם קרשי" נהפכה ל"מקבלת שוחד סדרתית" וגם "חברתם של אנשים שחיים בתפר שבין העולם התחתון לעולם הנורמטיבי."

חיים רמון:

"לא היה צריך לעמוד כלל לדין".

אילנה דיין וברוך קרא:

"צדקנים", וגם "אנשים נטולי בושה, עבדים לרייטינג."

דנקנר וצ'רני: 

"יושבים בכלא על לא עוול [בכפם]."

שמואל דכנר:

"נוכל מוצהר".

הוא עצמו: 

האומנם "לא ייתכן שלא ידעתי כי אחי, שחי שנים בארצות הברית והיחסים בינינו גרועים, קיבל כסף מאיזה מאכר"?

בתקופה שהיה ראש ממשלה ישראל הייתה תדמיתה של ישראל כה חזקה עד ש"נשיא פקיסטן האמין שראש ממשלת ישראל יכול למנוע התקפה הודית על ארצו."

כשנודע לו שעוזריו מבקשים למנות אנשי ליכוד לתפקידים שונים, כדי שיעזרו לו להיבחר לראש ממשלה דפק "בחוזקה על השולחן" וסירב: "אם זה המחיר שאני צריך לשלם כדי להיות ראש ממשלה, אני מוותר על הכבוד". וגם: "העיסוק בעניינים התפלים הללו" הִלאה אותו.

מעולם לא ידע על ההמחאות ששולה זקן קיבלה "והן מעולם לא הופקדו בחשבונות העמותה שריכזה את התרומות שקיבלתי."

מעולם לא ביקש משולה זקן הגנה, ובפועל מעולם לא קיבל אותה.

טעה רק משום שמרוב תמימות לא עמד על טיבה האמיתי: "כשלתי במתן אמון רב מדי, בתום לב, אך לא הייתי שותף ישיר או עקיף למעשה בלתי חוקי."

ילדיו גדלו "ושיוועו לא פעם" לנוכחותו, וזאת בשל מסירותו לעשייה הציבורית.

את כל הציטוטים הללו דליתי מתוך 133 העמודים הראשונים של הספר בגוף ראשון, שראה אור לאחרונה, בליווי ראיונות נרחבים בעיתונות ובטלוויזיה. חלק מהדברים שציטטתי כבר הופיעו באותם ראיונות.

הספר מכיל 696 עמודים. עלי להודות שבשלב הנוכחי נשברתי.

אפשר בהחלט להבין את סערת הנפש של אהוד אולמרט, מי שהגיע מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. ייתכן מאוד שבחלק מהדברים שהוא כותב הוא צודק. לי, כאדם מהיישוב, אין כמובן כלים לשפוט. יחד עם זאת, אחרי ששמעתי את ההקלטות שבהן, בניגוד לדבריו בספר, הוא מנחה את שולה זקן מה לומר, ונשמע כמו אחרון העבריינים:

אני מתקשה לקבל את הגרסה שלו במלואה, לפחות בעניין הזה.

האם באמת חברו כוחות ימניים להוריד מכס השלטון ראש ממשלה, רק מכיוון שהיה קרוב מאוד לחתום על הסכמי שלום? אני לא פוסלת את האפשרות על הסף. האם ממה שקראתי השתכנעתי שאהוד אולמרט הוא טלית שכולה תכלת? לא ממש. מה שברור שאת הספר כתב, כמו שהעיד, מתוך התרגשות רבה ובתחושה שזאת האפשרות היחידה שיש לו לטהר את שמו. אבל הכתיבה פשוט בלתי אפשרית. דומה שאולמרט אינו מוותר על אף פרט. מדהים להיווכח עד כמה הוא זוכר הכול, כל משפט שנאמר, כל פגישה שהייתה, או התבטלה, ואת הכול הוא מביא לפנינו, בלי לסנן, בלי לסכם, בלי להבין שהקורא אינו מעוניין בכל הדקויות ובכל סבכי ההתרחשויות.

האם ניסה מישהו לשכנע את אולמרט לקצר? לתמצת? להבחין בין עיקר לתפל? וגם – להוריד את חום הלהבות, לוותר על השרשרת הבלתי פוסקת של מילות גנאי והשמצות שאותן הוא שופך לכל עבר?

למרבה הצער, דמותו של הכותב, המצטיירת מהעמודים שהצלחתי לקרוא, אינה עושה אתו חסד. ואם אכן התנכלו לו, הוא מחמיץ לדעתי בספר הזה את ההזדמנות לשכנע את קוראיו. הספר מייגע כל כך, עד שלמרות הרצון הטוב שאתו ניגשתי אליו, אני מודה שפשוט לא הצלחתי לצלוח אותו.

גם אם נוסף לספר "הפרק הדרמטי", העוסק בהפצצת הכור בסוריה.

הספר נגיש ב-e-vrit

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s