"הָיוּ הַרְבֵּה סְפָרִים, וּדְבָרִים / שְׁבִירִים, כְּמוֹ שִׁירִים שֶׁל אֲחֵרִים."

כך כותב אלי אליהו בשירו "המעבר", ומדייק מאוד בתיאור התחושה שהשירים שלו עצמו מעוררים: שהם שבירים כמו בדולח, אולי שהם מעין כדור בדולח שאפשר להביט בו ולראות השתקפות של כל חלקי הזמן: ההווה שבו "לְעִתִּים / מַחְרִיב אָדָם אֶת בֵּיתוֹ / בְּמוֹ יָדָיו", העתיד, שהוא "הַדָּבָר הַכָּבֵד מִכֹּל", ובו בתו צוחקת "אֶת צְחוֹק הָעוֹלָם הַבָּא", והעבר, או ליתר דיוק – הזיכרונות ממנו, כמו בשיר "ביקור כילד בנגרייה של אבי". כמה מופלא תיאור הנגרייה ההיא, בשורות "סַעֲרַת נְסֹרֶת וּשְׁבָבִים. / כַּעַס מַסּוֹרִים. רַחַשׁ חֲרֹשֶׁת שֶׁל כְּסִיסַת עֵצִים".

אבל לא רק את הזמנים הללו – עבר-הווה-עתיד – לוכד אליהו בשיריו, אלא גם את אלה המותנים, הניסיוניים, שיכלו להיות, או לא להיות, כמו למשל בשיר "פגישה", שבו הוא חושב על כל הדברים שהיו צריכים לקרות כדי שהוא ואהובתו (או אולי בתו?) ייפגשו "עַל הַסַּפְסָל הַזֶּה": "רֶצַח עַם, מִלְחֶמֶת עוֹלָם" אדמות שנכבשו, ואפילו אנשים ששכחו את שפת אמם. כך גם בשיר "תמונה" שבו הוא מתאר את אביו ביום שהיה כבן שבע, "נִצָּב עַל תֹֹּרֶן / סְפִינָה מֵעַל הָחִדֶּקֶל / דָרוּךְ לְזָנֵק / אֶל הַמַּיִם", ואינו ער לכך שבמעשיו הוא "מַעֲמִיד בְּסַכָּּנָה // אֶת חַיַּי". כמה יפה התמונה הזאת של המפגש בין העבר שקרה לעבר שלא קרה, בתוך מכונת זמן שעשויה ממילים.

הדובר בספר איגרת  אל הילדים פונה לא רק אל בתו הקטנה או אל אביו בעודו ילד, אלא גם, בשיר נפלא שהעניק לספר את שמו, אל הילדים  שבשוליים, אל החוששים, המאחרים, הבוהים, אל הילדים "שֶׁשׁוֹכְחִים אֶת הַמַּחְבָּרוֹת", ו"לֹא יוֹדְעִים אֶת הַתְּשׁוּבוֹת": האם אלה אינם מי שיהיו בעתיד משוררים? האמירה אינה מפורשת, אלא משתמעת. כך גם בשיר "דג זהב" שנקרא ספק כזיכרון, ספק כהתבוננות, ובו תיאור קשה מנשוא, ובכל זאת יפה להדהים, של חבורת נערים שמקיפים ילדה בים, "מֵעַל רֹאשָׁם רַק תִּקְרַת הָרָקִיע הַבָּהִיר". הדובר מספר, וכבר יודע שהתמונה המצטיירת "תִּשָּׁאֵר זִכָּרוֹן רָחוֹק": נגיעותיהם בה, בזמן ש"הָכֹּל כָּמוּס בַּמַּיִם", והם "עֲנִּיִים מְרוּדִּים שֲֶנָפַל בְּחֶלְקָם  דַּגּ זָהָב", עד שאחד הנערים
מסתחרר ומתרחק, והמשורר תוהה בינו לבינו: "הַאִם זֶה אֲנִי?"

הוא כותב גם על המצפון של כולנו, בשיר "אליבי", על היום שבו שרפו את מוחמד אבו חְ'דֵיר (אין בשיר שום אמירה מפורשת, אבל ההקשר לגמרי ברור), ואיך כל אחד מאתנו מתנער מאחריות, איך כולנו רק צפינו בטלוויזיה, רק ישבנו בבית קפה, איך כולנו יכולים לכאורה לערוב זה לזה, ובעצם – עד כמה כולנו אשמים.

ולא רק בפשעים קיצוניים כל כך. אפילו בעוול היומיומי, הכה שגרתי, שכולנו רגילים לו ומקבלים אותו כמובן מאליו, כמתואר בשיר "אלה היו החוקים": "הָיָה עָלֵינוּ לְהַפְקּיד אֶת הַיְּלָדִים / בִּידּי אֲנָשִׁים אֲחֵרִים", ולא סתם אחרים, אלא "זָרִים גְּמוּרִים", הוא כותב, ומאיר בפשטות מחרידה את מה שהמבוגרים בכל העולם מעוללים לילדיהם, כמעשה שבשגרה. כולם עשו זאת, הוא מציין. גם משום שאלה היו החוקים. ומשום שכך נהגו מי שנחשבו שפויים. ופתאום, כשהוא מתנצל בפני אנשי העתיד, כשהוא מסביר להם שלא ידענו "אֶת מַה / שֶׁאַתֶּם יוֹדְעִים הַיּוֹם", אפשר לחוש בעוצמה רבה עד כמה הנוהג הרווח בעצם לא סביר, ולא מתקבל על הדעת!

עינו ולבו ושל המשורר פקוחים אל הילדים ברגישות ובעדינות מיוחדות במינן. בשיר "אגדות" הוא מזהיר את בתו: "אַל תִּבְטְחִי בָּאַגָּדוֹת" כי אם מישהו ידלוק אחריה בשעת חצות כשרק נעל אחת לרגליה, הוא ודאי לא יהיה נסיך; ובשיר "האמת" הוא חושף את יכולתם של ילדים לדעת את מה שהמבוגרים משתדלים כל כך להסתיר מפניהם. אפשר להיווכח בזאת כשרואים "כֵּיצַד הֵם אוֹחֲזִים / בְּצַעֲצוּעֵיהֶם, כְּאִילוּ / חַיֵּיהֶם תְּלוּיִים / בָּזֶה."

ולא רק אל הילדים. גם אל חסרי הישע המגורשים מבתיהם בשיר "גבעת עמל"; אל גוזל שנפל מהקן בשיר "משל גוזל"; אל "הפועלים" אשר "נִפְלָטִים עִם שַׁחַר מִמַּשָּׂאִיוֹת"; ואל "הצמחים", בשיר מפעים החודר אל לב לבם: "כַּמָּה יָקָר בְּׁעֵינֵיהֶם / הַגֶּשֶׁם. כְּמוֹ מְטִילֵי זָהָב. // וְהָאוֹר – " הנשימה נעתקת מרוב יופי!

יופיים של השירים אינו נובע רק ממה שהם מביעים, אלא גם מהשילוב שיש בהם בין המשמעות והצליל. החריזה הפנימית משמשת ברבים מהם כמעין עמוד שדרה תומך, או כמו פעימות לב, או הלמות תופים, שמשמיעים את המקצב. הנה למשל כמה שורות מתוך השיר "תן לי הנפש": "קָרוֹב בְּאוֹתָהּ מִדָּה אֶל הַמָּוֶת / וְאֶל הַלֵּדָה, אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי לֹא יָכוֹל הַגּוּף / בְּלִי רוּחַ וְלֹא יְכוֹלָה הָרוּחַ לְבַדָּהּ, / כְּמוֹ בַּלַּיְלָה הַהוּא כְּשֶׁשְּׁנָתִי נָדְדָה, וּבַחֶדֶר / הַסָּמוּךְ יָשְׁנָה הַיַּלְדָּה…" הצליל החוזר "דָ" פועם כמו דופק, שב וחוזר, מבטיח יציבות, צפוי ונחוץ בכל פעם שהוא נשמע, מוזיקלי מאוד.

במחשבה שנייה, השירים בספר איגרת אל הילדים רק מתחזים כשבירים. מדובר לא בפיסות של בדולח, אלא ביהלומים.