גדוד צנחנים בפיקודו של רס"ן רפאל איתן, הוצנח בסיני ב-29 באוקטובר, 1956, בפתחו המזרחי של מעבר המיתלה. בד בבד החלו חיילי יחידות אחרות לנוע מערבה, כדי לחבור אל הכוח המוצנח. אלה היו מהלכיו הראשונים של "מבצע קדש": המלחמה נגד מצרים שפתחו בה ישראל, צרפת ואנגליה. מטרותיה של ישראל היו – להשמיד בסיסי מסתננים, להחליש את כוחו של הצבא המצרי ולפתוח את נמל אילת לשיט ישראלי.

זמן מה אחרי תחילת המלחמה נודע כי לצד המהלכים הצבאיים בסיני, ובהקשר עמם, התחולל באותו יום בתוך תחומי המדינה מה שכונה לימים "טבח כפר קאסם". לוחמי יחידה של משמר הגבול הצטוו לאכוף עוצר על שמונה כפרים ערביים שהיו סמוכים לגבול המזרחי, שמא המלחמה שפרצה תתרחב גם לזירה עם ירדן, ששלטה אז בגדה המערבית. שעת העוצר הוקדמה, על פי החלטתו של מפקד המרחב, אבל תושבי הכפרים שעבדו מחוץ להם לא ידעו על כך. בשבעה מהכפרים הפעילו קציני צה"ל שיקול דעת, ולא פגעו בכפריים ששבו הביתה בתום יום העבודה. סגן גבריאל דהאן, שפיקד על הכוח שהוצב בכפר קאסם, החליט לאכוף כלשונה את הפקודה לירות ולהרוג כל ערבי שיימצא מחוץ לביתו אחרי השעה הנקובה. חייליו עצרו את הכפריים שחזרו לכפר מעבודתם בשדות, ברגל או ברכב, ירו למוות ב-43 מהתושבים, בהם 9 נשים ו-17 ילדים ונערים, ופצעו 13 נוספים. (על מה שאירע באותו יום אפשר לקרוא כאן בהרחבה).

דגל שחור מתנוסס

ממשלת ישראל ניסתה תחילה להסתיר את הפשע, ונעזרה לשם כך בצנזורה הצבאית, אבל אחרי שחברי כנסת ערביים השתמשו בחסינותם הפרלמנטרית ויידעו את הציבור על מה שקרה, מעל דוכן הכנסת, נאלצה הממשלה למנות ועדת חקירה. זאת קבעה שיש להעמיד לדין את האחראים לטבח, ואת מבצעיו. בתום המשפט נגזרו על האשמים עונשי מאסר שונים (אפשר לקרוא על כך בהרחבה, כאן). פסק הדין נודע בעיקר בזכות העיקרון שטבע, לפיו חייל אינו רשאי לציית לפקודה לא חוקית בעליל, וָלא, יהיה עליו לשאת בתוצאות מעשיו. סימן ההיכר של פקודה כזאת: אי חוקיותה מתנוססת מעליה "כדגל שחור", קבע השופט בנימין הלוי בפסיקתו.

58 שנה אחרי הטבח הגיע לכפר קאסם נציג רשמי של מדינת ישראל, הנשיא ראובן ריבלין, כדי להודות בפשע ולהתנצל עליו בפני הפצועים ובני משפחותיהם של הנרצחים. בפתח דבריו אמר הנשיא ריבלין כי בא לדבר אתם כבן לעם היהודי וכנשיא מדינת ישראל. הוא דיבר שוב על אי חוקיותה של הפקודה שניתנה ובוצעה, על הדגל השחור שהתנוסס מעליה, "שמבצעי ההרג בחפים מפשע התעלמו מקיומו", על פסיקת בית המשפט העליון אשר "אמר את דברו מפורשות, ונתן בכך ביטוי לא רק לאמת המשפטית של מדינת ישראל, אלא גם לאמת המצפונית המוסרית שלה" והדגיש כי "חובה עלינו ללמד את הדורות הבאים את הפרק הקשה הזה ואת לקחיו".

הנשיא ריבלין הזכיר את אברהם שפירא, דודו, "זקן השומרים", שהגיע ב-1957 לכפר קאסם כדי לקיים "סולחה". "אין ספק," אמר ריבלין, כי "הסולחה הזאת לא השיבה את הדם הנקי שנשפך ברחובות הכפר. ועדיין היא הייתה לסמל לניסיון אמיץ להושטת יד ולבלימת מעגל הדמים."

אבל הנשיא לא הסתפק בכך. הוא חש צורך לדבר גם על תחושותיו הקשות בשל הטרור והאלימות ש"מתרחשים", כדבריו, "בימים אלה במזרח ירושלים ובכלל חלקי הארץ", והזכיר את הרצח של תינוקת רכה, רק בת שלושה חודשים, חיה זיסל, שמחבל ערבי, תושב מזרח ירושלים, רצח אותה. "הפיגוע הרצחני הזה הוא כתם קשה נוסף בהיסטוריה הכואבת של הטרגדיה הישראלית פלסטינית," אמר הנשיא, והוסיף כי הוא מבקש "לומר את המובן מאליו", שחשוב לומר אותו בימים שבהם יש מי שבקשים "לסחוף את כולנו למערבולת של חורבן וכאב": הוא מבקש להושיט אל שומעיו "יד אמיצה," בתקווה שידם תושט בחזרה לא רק אליו, אלא אל הציבור היהודי כולו.

ריבלין מצא לנכון לצטט את זאב ז'בוטינסקי שנשבע לעולם לא לפעול "בניגוד לעקרון שוויון-הזכויות",  ולא לנסות "לדחוק מישהו מארצנו", ובכך רמז כי הוא מתנגד לכל הסדר שבו יאבדו ערביי ישראל את זכויותיהם האזרחיות.

אמנם "מדינת ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי אשר שב לארצו לאחר אלפיים שנות גלות. זהו ייעודה", אבל היא "לעולם תהיה גם מולדתה וביתה של אוכלוסייה ערבית רחבה, המונה למעלה ממיליון וחצי ערבים, שהם למעלה מעשרים אחוזים מאזרחי המדינה. […] האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל איננה קבוצה שולית בחברה הישראלית," שהרי "מדובר באוכלוסייה שהיא בשר מבשרה של הארץ הזו", והיא "מגובשת בזהות לאומית ותרבותית משותפת שתמיד תהיה מרכיב יסודי בחברה הישראלית".

אמנם, לא בחרנו במצב העניינים הזה, הסביר ריבלין, אבל הוסיף כי "אנחנו נועדנו לחיות זה לצד זה, זה עם זה, אנחנו שותפי גורל. לא רק את הארץ אנו חולקים. אנו חולקים כלכלה אחת מערכת רווחה אחת מרחב ציבורי אחד. אנו נוסעים יחד בכבישים, ומשחקים יחד באצטדיוני הכדורגל." למרבה הצער "מעולם, לא הישרנו מבט למשמעות הדבר. מעולם לא לקחנו אחריות על עיצוב דרכנו המשותפת. העדפנו לתת לפחד, לשנאה, לבורות, ולעוינות, לנווט את ספינת יחסינו."

לאן השנאה מובילה

"ראו לאן השנאה מובילה אותנו," אמר, ופירט: "לבתי העלמין; לבתי החולים; לחיים בצל פחד", והפציר: "הגיע הזמן שכולנו נבין, שכאשר אנחנו נותנים לאלימות ולהסתה לנווט את חיינו- אנחנו משילים מעצמנו את האחריות לעתידנו, לחיי ילדינו ונכדינו".

ריבלין הסביר כי איננו תמים. הוא יודע ש"אין טעם להדחיק או להתעלם ממציאות היחסים בין המגזרים", שהרי מונחים בין ערבים ליהודים "משקעי עבר קשים", שכן "אנחנו משתייכים לשני עמים שחלומם ותמצית שאיפותיהם עומדים במידה רבה בסתירה זה לזה."

כמן כן, ברור לו שבציבור הערבי רבים "אינם מוכנים לקבל את הרעיון לפיו מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי." הקמת המדינה אינה "חלום שהתגשם" מבחינתם של הערבים. מה גם שהם כואבים את סבלם של אחיהם "מעברו השני של הקו הירוק"  והם עצמם "פוגשים לא אחת גילויים של גזענות והתנשאות מצד יהודים" .

חרף כל זאת, ריבלין סבור כי מאחר שאין לנו ברירה, נועדנו לחיות ביחד, יש לבסס אמון ושותפות בין יהודים וערבים במדינת ישראל. אם לא ננהג כך, ניאלץ "להיאבק עד קץ הימים".

שני הצדדים אינם יכולים להעמיד פנים שהצד האחר אינו קיים, וגם לא לקוות שיעלם פתאום. הסביר ריבלין. אין לנו ברירה, אלא למצוא את הדרך, שלא תושתת על אהבה, אלא על "ראיה מפוכחת של כבוד הדדי ושל מחויבות הדדית."

לציבור הערבי קרא להשלים עם קיומה של מדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי, ולוותר על התקווה שהיהודים יסתלקו מהארץ וייעלמו ממנה. אם לא יסכינו, "לא יהיה סיכוי לבנייתה של שותפות אמת."

מהציבור היהודי ביקש להבין, שהמיעוט הערבי לעולם לא יהיה ציוני ולא ישיר את ההמנון "בעיניים נוצצות". המחויבות ההדדית מחייבת את כל אזרחי המדינה לקבל את ריבונותה ואת  "כללי המשחק הדמוקרטי", ולבער את "היסודות החותרים תחתיה".

חשוב להפסיק את האפליה שהציבור הערבי בישראל סובל ממנה כבר שנים רבות "בתקציבים, בחינוך, בתשתיות, באזורי תעשייה ומסחר". שיקום אמונם במדינה נדרש, כי "עוני ותחושת קיפוח הם קרקע פורייה לקיצונות דתית ולאומית".

והכי חשוב – יש להתמודד עם החשדנות, השנאה והעוינות שבין המגזרים. שני הצדדים צריכים להכיר את התרבות והשפה של הצד האחר, כדי לעודד את ההבנה ההדדית. לשם כך יש "להיפגש. לדבר ולהקשיב". "אין לנו אפשרות אחרת"', מתרה ריבלין, כי "כינון השותפות הוא צורך קיומי".

ריבלין חתם את דבריו בכך שבא לכפר קאסם כדי להזדהות עם כאבם של התושבים, אבל "כנשיא מדינת ישראל, כנשיא שלכם, אני תובע גם מכם לשאת באחריות," ודרש מהם להשמיע "קול ברור כנגד האלימות והטרור", וכנגד הקיצוניים ש"מנסים לדרדר אותנו אל פי תהום". הוא הביע אכזבה מכך ש"הקול הזה לא נשמע. לא בצורה ולא בעוצמה ברורה מספיק", והבטיח לשומעיו שהוקעת האלימות הערבית, לא תחליש את מאבקם, כי "אינה ביטוי לחולשה, אלא ביטוי לעוצמה".

ההוכחה לצדקת דבריו, אמר, הם היושבים מולו בקהל, יהודים וראשי ערים ורשויות ערביים, שידם מושטת "לשכנות טובה" וציין כי "דווקא כפר קאסם, המקום שבו אירעה הטרגדיה הנוראה הזאת, הפכה במשך השנים לסמל של שכנות טובה, לסמל של שיתוף פעולה, להוכחה לכך שהשותפות בינינו, היא אפשרית."

"החובה הזאת," אמר, "מוטלת על כולנו. מכובדי. אני מאמין, שלצעירים וצעירות ערבים ויהודים, יש תפקיד קריטי ביכולתנו להישיר מבט אל העתיד". הוא הביע את אמונתו "שאם נפנים שאין לנו בררה אחרת; שאם נישא באחריות המשותפת לעתידנו, היחסים בינינו יוכלו להפוך ממוקד של חיכוך למקור של עצמה. לסמל, ליכולתם של ערבים ויהודים, ליכולתנו, בני אברהם, בני יצחק וישמעאל, ללמוד לחיות יחד".

נאומו של ראובן ריבלין התקבל ברגשות מעורבים. היו מי שמתחו ביקורת על כך שלא אמר מפורשות את המילה "טבח", אלא כינה את מה שאירע "הרג נפשע". אחרים ציפו לכך ליותר מכפי ששמעו מפיו של ריבלין. אחד הפצועים מאותו אירוע, גבר כבן 80, אמר שהוא מצפה "שהנשיא יכיר בטבח ויתנצל בשם מדינת ישראל ויכיר בנו בדיוק כמו נפגעי פעולות איבה." ח"כ  מטעם מר"צ  עיסאווי פריג' אמר כי "הגעתו לכאן של הנשיא ריבלין, נשיא המדינה הראשון שמגיע לציין את אירועי הטבח, חשובה ומבורכת, אך המדינה עדיין לא השכילה להכיר ולציין את האירוע הנפשע הזה כאירוע ממלכתי שיש ללמד וללמוד ממנו. ההכרה ובקשת הסליחה הן צעד הכרחי בדרך לעתיד של שותפות ודו־קיום".ראש העיר, עאדל בדיר, אמר שאין לדבר רק על יום של כאב וצער, אלא ראוי שיהיה זה גם "יום של חשבון נפש למדינה כולה".

מה מטרתו האמיתית של הנאום

בחינה מקרוב של דברי הנשיא מלמדת שהנשיא ריבלין בא לכפר קאסם לא כדי להתנצל על העבר ועל הפצעים שהותיר, ולא כדי לפצות את הנפגעים, אלא כדי לדבר על העתיד, ובעיקר – כדי לשכנע את מאזיניו שאין להם ברירה אלא להשלים עם קיומה של מדינת ישראל; להסביר שמוטב להם לוותר על מאבק אלים שאין בו תוחלת, ושעליהם ללמוד לחיות בישראל כמיעוט בעל זכויות. אבל על גורל אחיהם, הפלסטינים הגרים בגדה המערבית, לא אמר הנשיא מאומה. הסוגיות החשובות ביותר נותרו פתוחות: האם הוא מייחל לכך שהמדינה תספח את שטחי יהודה ושומרון? האם יוענקו לפלסטינים זכויות שוות? האם הוא שואף למדינת כל תושביה, או חולם על שלטון שיפלה בין תושבי המדינה, בהתאם להשתייכותם הלאומית?