קיבוץ נחל עוז. יום ראשון, 29 באפריל, 1956, ערב ל"ג בעומר. ההכנות לחגיגה הגדולה, טקס הנישואים המשותף של ארבעה זוגות, בעיצומן. לפי התוכנית המקורית התכוונו הערב להינשא חמישה זוגות, אך את החתונה של אחד הזוגות נאלצו לדחות: החתן נפצע באחת ההפגזות האחרונות מעזה הסמוכה. הדחייה אינה מעיבה על השמחה הצפויה. אורח הכבוד שעתיד להגיע לחגיגה הוא הרמטכ"ל, רב אלוף משה דיין.
ואז מגיעה הודעה מהתצפיתנים: "ערבים קוצרים בשדה שליד הגבול." השכנים מעזה נוהגים להסתנן אל השדות ולגנוב מהם את היבולים שחברי המשק גידלו בעמל רב. כבר היו היתקלויות שבמהלכן נורו ערבים, "פדאיון" הם מכונים, כדי להבריחם. אחד החתנים, רועי רוטברג, צעיר יפה תואר ונעים הליכות, רכז הביטחון האזורי, אינו מהסס. הוא רותם את סוסתו ודוהר אל השדה. הסוסה חוזרת בלעדיו. עוברות כמה שעות. ההכנות לחתונה נמשכות. לקראת הצהריים נודע לחברים: רועי איננו עוד. כשגופתו הוחזרה, עוד באותו יום, נוכחו לדעת שעונה לפני שנרצח.
משה דיין הגיע ופסק: "לא מבטלים חתונה". וכך היה. החופות התקיימו. המסיבה בוטלה. האורחים, למעט הקרובים ביותר לחתנים ולכלות, התבקשו לשוב על עקבותיהם.
למחרת התקיימה ההלוויה. משה דיין הגיע שוב, ונשא הספד, שמילותיו כמו מהדהדות עד עצם היום הזה:
"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סנוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על רוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, בכדי שיוכלו לקרענו לגזרים. השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו.
אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו.
אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו כי דמנו לא יוגר לשווא ואתמול שוב נפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזירת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.
רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו; רועי – האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו."
את מי מאשים דיין בדבריו? לא את הרוצחים ולא את שנאתם. אותם הוא אפילו מבין: כבר שמונה שנים שהם יושבים במחנות פליטים, ועיניהם כלות כשהם רואים כיצד היהודים בונים בתים ומעבדים אדמות שהשתייכו להם עצמם בעבר. והוא מסביר: עלינו להיות דרוכים תמידית, כדי להתגונן מפני השנאה והקנאה של הנגזלים, וחזקים, כדי לתקוף, וכדי להתגונן.
החזון שהוא פורש בהספד ברור: את ה"א השאלה, המופיעה בדברים שאומר אבנר אל יואב," הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב?" (שמואל ב', פרק ב', פסוק 26) הוא השמיט. אין כאן מקום לתהיות, רק לקביעת עובדות. שום פשרה לא תיתכן. "זאת גזירת דורנו" הוא קובע במפגיע (כמה דורות חלפו מאז?), ומזהיר ומתריע: סופנו יבוא עלינו ברגע שהדריכות תוחלש להרף עין. אפילו את הנרצח, רועי רוטברג, שהועלה לאחר מותו לדרגת סגן, הוא כמו מאשים במובלע: רועי לא היה דרוך די הצורך, בעטיו של "האור שבלבו", ומכיוון ש"הערגה לשלום החרישה את אוזניו". כלומר – אין די אפילו ברכז ביטחון שביום כלולותיו יוצא אל אויביו. אמנם בגפו, אמנם בתחושה שיוכל להניס אותם בכוחו בלבד, ולכן הוא כמעט "אשם" בעיני הרמטכ"ל שלו.
מעניין לראות את אורח המחשבה הזה של אחד ממצביאינו, שאמנם מבין ללבם של הערבים ולמצוקתם, ובכל זאת אינו מגלה שום רצון ואינו רואה שום אפשרות, להגיע אתם להבנות. אדרבא, "הערגה לשלום" מסוכנת! לפי דיין אותה ערגה היא זאת שהחלישה את שמיעתו של רועי! הרמטכ"ל משוכנע שאסור אפילו לחלום על שלום, אבל אינו מזכיר את העתיד, את סופה של הדרך, את האפשרות לניצחון, את הסיכוי שיהיה פעם שלום.
האם אפשר להשוות את דבריו של דיין לאלה של וינסטון צ'רצ'יל במאי 1940, שלושה ימים אחרי שנכנס לתפקידו החדש כראש ממשלת בריטניה? גם צ'רצ'יל לא הבטיח לעמו חיים קלים, במלחמה נגד הנאצים: "אני אומר: אין לי מה להציע לכם אלא דם, יזע ודמעות," קרא אז צ'רצ'יל בפרלמנט, אבל הוסיף ואמר, "מה מטרתנו? אענה במילה אחת: ניצחון".
נאומו של צ'רצ'יל נועד להפיח רוח קרב ואמונה בעתיד, ולסחוף אחריו את הציבור. אכן, הן דיין והן צ'רצ'יל לא השמיעו הבטחות שווא, אלא הדגישו את הצורך להתמיד ולהתעקש, ובכל זאת דבריהם שונים מהותית, לא רק בשל הנסיבות שבהן נאמרו הדברים. צ'רצ'יל השמיע את נאומו בפרלמנט, והם שודרו ישירות אל האומה. דבריו נועדו, והצליחו, לחזק את השומעים. לשכנע אותם בצדקת דרכם. להבטיח להם שהדרך תיארך אמנם, אבל סופה – יהיה ניצחון.
דיין השמיע אותם ליד קבר טרי. דבריו, שהיו אמורים להיות הספד, נהפכו לנאום שאין בו הבטחה, אלא רק דרישה. לא על ניצחון דיבר דיין, אלא על הכורח שלא לוותר ולא להרפות את הדריכות, אפילו לא להרף עין ועל ההבנה שכך יימשכו, בלי שום תקווה או סיכוי לשינוי.
כחצי שנה אחרי הלוויה החל "מבצע קדש". עזה, כמו גם חלק ניכר מחצי האי סיני, נכבשה. רוצחיו של רועי רוטברג נתפסו, הובאו לדין ונגזרו עליהם עונשי מאסר עולם. כעבור זמן לא רב ובעקבות לחץ של ארצות הברית, נסוגה ישראל מכל השטחים שכבשה.
קברו של רועי רוטברג היה הראשון שנכרה בנחל עוז. בסרט התיעודי על רועי רוטברג "האומנם קמל הפרח", שיצר איתן וצלר, מעיד אחד החברים כי בית הקברות שהוקם בקיבוץ שימש כמעין קריאה שאמרה לאנשים "זה המקום שלכם".
לימים, היה משה דיין, בתפקידו של שר החוץ בממשלתו של מנחם בגין, שותף למשא ומתן על הסכם השלום עם מצרים, שנחתם כעבור שנתיים. השלום עם מצרים יציב, אבל עזה לא נכללה בו.
בינואר 2013, חמישים ושבע שנה אחרי שרועי רוטברג נחטף ונרצח, נחשפה מנהרה פלסטינית בעומק של שלושה או ארבעה מטרים, בסמוך לנחל עוז. גורם צבאי העריך כי הייתה אמורה לשמש לתקיפה בתוך שטח ישראל, כלומר, לביצוע חטיפה או להחדרת חוליה לתוך המדינה.
תודה ליהושע גתי, על ספרו אמנות הרטוריקה: מיוון העתיקה ועד אובמה
