קמפו די פיורי היא כיכר מלבנית במרכז רומא. במאה ה-17 נעשה שם דבר נבלה: מדען ופילוסוף איטלקי, ג'ורדנו ברונו, שהתיאוריה האסטרונומית שפיתח סתרה את האמונות של הכנסייה הקתולית, הוצא שם להורג, לקול תרועות ההמון. איש לא נחלץ לעזרתו.

ב-25 באפריל, 1943, ביום הראשון של חג הפסחא, נסע המשורר הפולני צ'סלב מילוש ביחד עם אשתו לפאתי ורשה. כשהחשמלית חלפה על פני חומת הגטו היהודי הבחין מילוש במה שהתרחש מעברה: קרבות רחוב, ובתים שהגרמנים הציתו עולים באש. מרד גטו ורשה, שהחל כמה ימים לפני כן (ונמשך ארבעה שבועות), היה בעיצומו.

בה בעת ראה מילוש איך בצד הפולני משתעשעים בני ארצו על קרוסלה, כנהוג בחגיגות הפסחא בפולין. בעקבות המפגש הקשה בין שני המראות הללו כתב צ'סלב מילוש את השיר "קמפו די פיורי", כאן בתרגומו של דוד וינפלד:

בְּרוֹמָא, בְּקָמְפּוֹ דֶי פְיוֹרִי,
סַלִים שֶׁל לִימוֹן וְשֶׁל זַיִת,
עַל הַמִרְצֶפֶת נִתְזֵי-יַיִן
וּרְסִיסֵי פְּרָחִים.
תַּגְרָנִים עוֹרְמִים עַל שֻׁלְחָן
פֵּרוֹת יָם ורֻדִּים,
אֶשְׁכּוֹלוֹת עֲנָבִים כֵּהִים
מְכַסִים פְּלֻמַּת אֲפַרְסֵק.

כָּאן, בַּכִּיכָּר הַזֹּאת
שָׂרְפוּ אֶת ג'וֹרְדָנוֹ בּרוּנוֹ,
הַתַּלְיָן שָׁלַח אֵשׁ בַּמּוֹקֵד
בְּקֶרֶב הָמוֹן סַקְרָנִי.
וְאַךְ שָׁכְכָה הַלֶּהָבָה
שׁוּב נִתְמַלְאוּ מִסְבָּאוֹת,
סַלִים שֶׁל לִימוֹן וְשֶׁל זַיִת
נָשְׂאוּ תַּגְרָנִים עַל רֹאשָׁם.

זָכַרְתִּי אֶת קָמְפּוֹ דֶי פְיוֹרִי
בְּוַרְשָׁה לְיַד הַסְּחַרְחֶרֶת
בְּעֶרֶב אָבִיב שָׁלֵו,
לִצְלִילֵי הַמּוּסִיקָה הָעַלִּיזָה.
אֶת מַטַּחֵי הַיְּרּי בַּגֵּטוֹ
עִמְעֵם הַלֶּחֶם הָעַלִּיז
וְהִתְנַשְּׂאוּ זוּגוֹת הָאוֹהֲבִים
מַעְלָה אֶל שָׁמַיִם שְׁלֵוִים.

לְעִתִּים נָשָׁא הָרוּחַ מִן הַבָּתִים הַבּוֹעֲרִים
עֲפִיפוֹנִים שְׁחוֹרִים,
הַחֲגִים בַּסְחַרְחֶרֶת
אֶת קִרְעֵיהֶם תָּפְשׂוּ בִּמְעוּפָם.
בִּדְרָה אֶת שִׂמְלוֹת הַנַּעֲרוֹת
רוּחַ זוֹ מִבָּתִים בּוֹעֲרִים,
צַחֲקוּ הֲמוֹנִים עַלִּיזִים
בְּיוֹם רִאשׁוֹן וַרְשָׁאִי יְפֵהפֶה.

מוּסַר הַשְׂכֵּל שֶׁל מִישֶׁהוּ, אוּלַי, יִלְמַד מִכָּאן,
שֶׁהָמוֹן וַרְשָׁאִי אוֹ רוֹמָאִי
סוֹחֵר, מְבַלֶּה, אוֹהֵב
בְּחָלְפוֹ עַל פְּנֵי מוֹקְדֵי הַיִּסּוּרּים.
אַחֵר יִלְמַד מִכָּאן מוּסַר הַשְׂכֵּל
עַל חֲלוֹפִיּוּת מַעֲשֵׂי הָאָדָם,
על הַשִּׁכְחָה שֶׁגּוֹבֶרֶת
עוֹד בְּטֶרֶם כָּבְתָה הַלְּהָבָה.

אוּלם אֲנִי אָז הִרְהַרְתִּי
בִּבְדִידוּתָם שֶׁל הָאוֹבְדִים
בְּכָךְ, שֶׁבְּעַלוֹת ג'וֹרְדָנוֹ
עַל פִּגוּמֵי הַמּוֹקֵד,
לֹא נִמְצְאָה לוֹ בִּשְׂפַת אֱנוֹש
מִלָּה וְלוּ רַק אַחַת,
לְהַפְנוֹתָהּ אֶל הָאֱנוֹשׁוּת,
אוֹתָהּ אֱנוֹשׁוּת שֶׁנוֹתֶרֶת.

הֵם כְּבָר אָצוּ לִגְמֹע יַיִן,
לִמְכֹּר כּוֹכְבֵי יָם לְבָניִם,
סַלִים שֶׁל לִימוֹן וְשֶׁל זַיִת
נִשְׂאוּ בַּהֲמוּלָה עַלִּיזָה.
וְהוּא כְּבַר רָחַק מֵהֶם,
כְּבָר חָלְפוּ דוֹרֵי-דוֹרוֹת,
וְהֵם חִכּוּ רַק רֶגַע
עַד יַעַל בַּלֶּהָבָה.

וְאֵלֶּה הָאוֹבְדִים, הַבּוֹדְדִים,
הַנִּשְׁכָּחִים כְּבָר מִלֵּב הָעוֹלָם,
שְׂפָתֵנוּ הָפְכְה זָרָה לָהֶם
כִּשְׂפַת כֹּוכַב לֶכֶת קַדְמוֹן,
עַד הָכָּל יִהְיֶה לְאַגָּדָה
וְאָז מִקֵּץ שָׁנִים רַבּוֹת
בְּקָמְפּוֹ דֶי פְיוֹרִי חָדָשׁ
מֶרֶד יַצִּית דְּבַר הַמְּשׁוֹרֵר.

פרופסור אירנה גרודז'ינסקה-גרוס מאוניברסיטת פרינסטון, רעייתו של ההיסטוריון יאן תומש גרוס, שתיאר בספרו  שכנים את הטבח שעשו פולנים ביהודים בעיר ידוובנה, כתבה על חשיבות שירו של צ'סלב מילוש. לדבריה, זהו "אחד השירים-מסמכים הבודדים המתארים את מרד גטו ורשה מנקודת מבט הנמצאת בצדה החיצוני של החומה".

המשורר מראה בשיר את הפער הבלתי נתפס בין מה שמתרחש מעבר לשני צדי החומה: שם – מאבק הירואי שגורלו נחרץ, כאן – צהלה אדישה ועיוורת. היהודים, כמו המדען שהוצא להורג בקמפו די פיורי, מתים בלי שמישהו יחלץ לעזרתם. גורלם אינו נוגע לבני עירם, הפולנים השקועים בשמחותיהם ובעליזותם. אפילו השיירים המפוחמים הנישאים מהגטו אינם מטרידים את הפולנים אלא להפך, ייתכן שאפילו מעוררים את צחוקם.

צ'סלב מילוש כתב ב-1943 שיר נוסף: "נוצרי מסכן מסתכל בגטו", המתאר את האנשים שהתהלכו במחילות התת-קרקעיות של הגטו, ולאחר הריסתו נקברו חיים. חוקר ספרות פולני, יאן בלונסקי, אימץ את כותרתו של השיר במאמר שקרא לו "פולנים מסכנים מסתכלים בגטו", שבו קרא לבני ארצו להתמודד עם זיכרון העבר. "עלינו לשאת את העבר הזה בתוכנו, למרות הכאב והצער הכרוכים בכך… עלינו לשאוף, לפחות, לנקות אותו…" את היהודים כינה הבל, שקין אחיו רצח, והוסיף והסביר: "הבל לא היה לבדו; הוא גר בביתנו, על אדמתנו, כלומר בבית משותף על אדמה משותפת. הדם נשאר על קירות הבית, נספג באדמה, בין שנרצה בכך ובין אם לאו. הוא נטען בזיכרון שלנו. אם כך, חובה עלינו להיטהר, כלומר, להתבונן בעצמנו כפי שהננו באמת. שאם לא כן – הבית, האדמה, יהיו מוכתמים לעד", והוא מוסיף ומסביר כי "זו משמעות דברי המשורר" (אבל אפילו בלונסקי ממשיך באמירה נוספת, שבה הוא מטהר בעצם את בני עמו: "אלוהים עצר בעדנו. כן, אלוהים, שכן אם לא היינו שותפים ברצח עם, הרי זה משום שעדיין היינו קצת נוצרים").

צ'סלב מילוש נולד בווילנה, בתקופה שהייתה עדיין חלק מפולין. חמש עשרה שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה כתב את המסה "אומות", שבה ניתח את האנטישמיות הפולנית. הוא עצמו ערק מארצו ב-1951, ביקש מקלט מדיני בצרפת, היגר לימים לארצות הברית, וכיהן כפרופסור לשפות סלביות באוניברסיטת ברקלי. יד-ושם הכיר בו ובאחיו כחסידי אומות עולם. השניים היו פעילים במחתרת הפולנית, והסתירו באופן אישי כמה יהודים שחלקם ניצלו ממוות ועלו לישראל.

המשורר הלך לעולמו ב-2004. קשה שלא לתהות מה היה חושב, אילו חי כיום, על עמדתה של ממשלת פולין, המבקשת להתנער מהקשר של הפולנים אל השואה; מה היה אומר כבר ב-2001, כשהספר שכנים ראה אור לראשונה, ופולנים רבים זעמו עליו וראו בו כתב האשמה לא הוגן ולא מוצדק.

"היהודים היו צריכים להתגונן בכוחות עצמם. ייחסו להם פחדנות, כי הם ציפו שהפולנים יגנו עליהם", אמר אחד הפולנים שיאן טומאש גרוס ראיין בספרו שכנים, ואילו ראש ממשלת פולין השיב לאחרונה לעיתונאי הישראלי רונן ברגמן ואמר לו כי "לא נעניש את מי שיאמר שהיו פושעים פולנים, כפי שהיו פושעים יהודים ופושעים רוסים ואוקראינים". האשמת הקורבן, התכחשות והתנערות מאפיינים את התגובות הללו. נראה כי לכל תקופה הקמפיו דה פיורי שלה.

תודה למירי פז על ספר המאמרים  החשבון הפולני: עימות עם זיכרון, שערכה.