“כאן, בפריס, אני מרגיש שונה – כיהודי – ואני יודע שאין לי מה להתבייש בזה. שם, בין היהודים, האפליה מורגשת וכואבת ומציקה: בין אם אשכנזים מבליטים את עליונותם ובין אם הם מצניעים אותה בסובלנות מופגנת ובשוויוניות מילולית.

אדם בעל רכוש ועמדה וגאווה העולה מכאן לארץ, יא אלבר, אינו עולה אלא יורד: במעלות החברה הוא יורד. גם לרדת בהכנסות לא דבר קל הוא, אך מה הוא הכסף אם לא מפתח למעמד חברתי. איש אינו מוותר מרצונו על זקיפות קומתו, על כבודו העצמי, על זהותו. אמת, בני אדם לא נולדו שווים ומעמדות מצויים בכל חברה, במוצהר או במוסתר. אך חברה, שהעליה המעמדית חסומה בה בגלל המוצא, בגלל העדה, בגלל השם, היא… היא…”

“אל תתרגש, דוד ז’ילבר. בעניין זה אני חושב שהצדק אתך. אך אילו קמו כל אלה שעליהם אתה מספר ועלו מצרפת לארץ, היו פני הדברים משתנים.”

“בוודאי שהצדק אתי. בוא ניקח פרשת שמות” – הדוד קם ולקח ספר טלפונים עב כרס ופתח אותו בחבטה לפני אלבר – “הנה ראה בעצמך: אבקסיס, אברג’ל, אבוהב, אבולעפיה, אבוטבול – כולם יהודים ‘משלנו’ – וראה כמה רופאים וכמה פרופסורים וכמה עורכי דין ביניהם. עמודים שלמים. עד שספר הטלפונים של תל אביב וירושלים לא ייראה כך” (כאן טפח הדוד באגרופו על הספר הפתוח טפיחה שהקפיצה את אלבר) “לא תבוא גאולה שלמה לישראל!”