"אל תהיה כזה שוודי!" אומר עוזרו של כריסטיאן, אוצר במוזיאון לאמנות. תווי פניו של העוזר מסגירים שהוא עצמו אינו שוודי "מקורי". האבחנה הזאת, בעניין הבלונד השוודי, אינה שלי. אחד האנשים בסרט מדבר על כך כשהוא מציין שבסרטון יחצ"נות שיפיק יחפש ילדה בהירה, "שוודית אופיינית". בסצנה המוזכרת מדרבן העוזר את הבוס שלו לפעול כדי להשיג בחזרה את הטלפון שלו שנשדד בעורמה. כריסטיאן נעתר להפצרות, והדרך "הלא שוודית" לכאורה שהוא נוקט מסבכת אותו בצרות גדולות: הוא מגיע אל שכונת העוני המאכלסת בעיקר מהגרים, ומחלק בין דיירי הבניין שבו גרים שודדי הטלפון מכתב אזהרה שתובע מהם להחזיר לו את רכושו.

אחד העניינים שבהם נוגע הסרט השוודי "הריבוע" הוא אם כן היחסים בין שוודים למהגרים. אבל זה אינו העניין היחיד, וגם לא העיקרי.

למעשה, קשה לקבוע מה העיקר בסרט. לעג לעולם האמנות המודרנית? היחסים בין המינים? אבהות? הציניות של תחום יחסי הציבור? היכולת לתת אמון? מוסריות? נדיבות? צביעות? כל אלה קיימים בו, וכשהוא הסתיים נותרתי בתחושה שהַנִּיב "תפסת מרובה – לא תפסת" מתאים לו בהחלט.

תחילתו של הסרט דווקא מבטיחה. הוא פותח בסצנה משעשעת שבה עיתונאית מסורבלת בתנועותיה אבל חיננית מאוד (אליזבת מוס הנודעת, מהסדרה "סיפורה של שפחה"), מראיינת את כריסטיאן כדי להבין מה השקפת עולמו האמנותית. היא מקריאה לו טקסט מופרך שהמוזיאון פרסם, ומבקשת ממנו ביאור. מבוכתו מבדחת, כמו גם הבעת התמיהה המופגנת הנסוכה על פניה. כך גם הסצנה הבאה, שבה מביימים השודדים סיטואציה שמאפשרת להם "לגלח" את כריסטיאן מחפציו היקרים – ארנק, טלפון, ואפילו חפתים שירש, לטענתו, מסבו – מוצלחת.

הבעיה שבהמשך מתרחשים עוד ועוד מעמדים שנראים תלושים, מבוימים, לא קשורים ובעיקר – לא משכנעים. בביתה של העיתונאית, שאליו היא מפתה (בצורה מוזרה ביותר) את כריסטיאן להגיע, גרה שימפנזה? שמתהלכת בבית, קוראת כתבי עת ומתאפרת? וכריסטיאן מגיב אליה בפליאה מסוימת, אך לא יותר מכך? נו, באמת…

והסצנה שבה הם רבים על הקונדום? היא רוצה כנראה לגנוב זרע והוא מגן עליו בחירוף נפש? ומה, עכשיו יתחיל באמת חיזור גורלי? כך נראה לרגע, אבל הרעיון אינו מפותח.

ומה תפקידה של התינוקת, שאחד הגברים מביא אתו כל פעם לישיבות יחצ"נות? הנוכחות שלה מופרכת כל כך, עד שהצופה שאתי פטר אותה בהסבר: "כנראה שלשחקן לא היה סידור, לכן הוא הביא אתו את התינוקת ואז אמרו – מילא, נצלם כבר גם אותה…"

הסצנה המופרכת ביותר היא שיאו של הסרט. מאחר שהיא מופיעה בטריילרים ובצילומי פרסום של הסרט, אפשר לכתוב עליה בגלוי: נאמני המוזיאון מגיעים לארוחת ערב חגיגית. בשלב מסוים אמור להתחיל מיצג של אמן שמתנהג כמו קוף-אדם (כמה טוב לאנגלית, שיש בה אבחנה בין monkey לבין ape!). לפני שהמיצג מתחיל מסבירים לנוכחים איך יש לנהוג כשנתקלים בחיית טרף: אם תתעלם ממנה, יש סיכוי שהיא לא תתנפל עליך. תוכל להצטופף עם בני מינך בתחושה של עדר שמגן על כל הפרטים הכוללים אותו, מתוך הבנה שרק אחד מכם יהיה קורבן. אמן המיצג מגיע, מקפץ בין האורחים, נוהם, מאיים, נועץ מבטים, מפחיד חלק מהם, שמיד אחרי עימות-מבטים אתו מסתלקים מהמקום. בשלב מסוים מנסה כריסטיאן לעצור את ה"מופע", לסחוף את הקהל במחיאות כפיים. הוא פונה אל האדם-קוף ומבהיר לו שההצגה הסתיימה, אבל ה"אמן" ממשיך, מסרב להיפרד מהתפקיד, עד שהוא מתחיל לתקוף את אחת הנשים, שצורחת מכאב ומאימה, ואז משליך אותה לרצפה ומתחיל לאנוס אותה. עד אותו רגע איש אינו מגיב. כולם יושבים מושפלי מבט, מבועתים, חסרי אונים, כביכול.

"אני עוסק בפסיכולוגיה התנהגותית," הסביר הבמאי את הסצנה. למרבה הצער לא הצלחתי להשתכנע, וגם לא להיפרד מהתחושה שמדובר בסצנה מודבקת במלאכותיות, עם אג'נדה שמגיעה מבחוץ ואינה אינהרנטית לסרט. אכן, מרבית ההתרחשויות עוררו בי בעיקר שעמום וגם קצת גועל. לשמחתו של הבמאי, רובן אוסטלנד, דעתי אינה נחשבת. הוא זכה בפרס הראשון בפסטיבל קאן, שם הגיב בהתלהבות מופגנת, נפנופי ידיים וקריאות צוהלות. כמו כן, "הריבוע" מועמד לפרס האוסקר.