ויקטואר מתעוררת בוקר אחד ומגלה ש"פליקס שוכב מת לידה, במיטה שלהם." מיהו פליקס? ממה מת? מדוע ויקטואר בוחרת, ברגע שהיא מגלה מה קרה, לארוז מזוודה, למהר לבנק, לקחת מונית ולנסוע לתחנת הרכבת מונפרנאס? מדוע היא נמלטת כך, מתוך איזו ודאות שיאשימו דווקא אותה במותו? האם באמת הרגה אותו? היא אינה זוכרת. רק יודעת שעליה לנוס על נפשה, להתרחק מהמקום. אין שום יעד שאליו היא מבקשת או יכולה להגיע. אף אדם אינו מחכה לה בשום מקום. מה היא מתכוונת לעשות? מה יעלה בגורלה?

כך נפתחת הנובלה המוזרה שנה, מאת הסופר הצרפתי ז'אן אשנוז. הנובלה ראתה אור לראשונה בצרפתית ב-1997, ובלוקוס ראו לנכון לתרגם אותה לעברית ולהוציא אותה לאור, למען הקהל הישראלי.

קשה לעמוד על טיבה של הנובלה. בתחילתה ובסופה ברור שזאת יצירה סוריאליסטית: סגנון אמנותי המשלב חוסר היגיון והפתעה עם מציאות ריאליסטית, ומשתמש בחלומות, בדימיונות, ובתת-המודע, כמקור להשראה. כמעט כל הפרטים נראים מציאותיים וסבירים, והתנהגותה של ויקטואר הגיונית לכאורה. המהלכים שהיא נוקטת מתקבלים על הדעת: היא קונה כרטיס, מגיעה למקום מרוחק, שוכרת שם בית, בודקת כמה כסף יש לה ולכמה זמן יספיק, מאמצת לעצמה אורח חיים חדש, מנותק ממה שהיה עד אז, ומגיבה כל פעם באופן הגיוני למה שקורה לה.

ובכל זאת, יש כל הזמן נופך מוזר מאוד להתרחשויות. מצד אחד, אפשר לראות בנובלה תיאור מציאותי של השתלשלות המעשים והאירועים שיכולה להביא בן אדם מהיישוב למצב של הומלסיות מחפירה. אנו עדים לאובדן הדרגתי של דפוסי התנהגות סבירים ושל כל מה שקושר בן אדם מהיישוב אל אורח חיים רגיל, שבו יש לאדם כסף, רכוש, קשרים אנושיים, ומעל לכול – קורת גג משלו. באחד מרגעי האובדן, כשוויקטואר נשארת ממש בלא כלום, ונותר לה רק מעט כסף שאתו היא יכולה עדיין ללכת למסעדה, היא מוותרת על האפשרות, כי: "אדם יוצא ממסעדה כדי לחזור הביתה, אבל לצאת ממסעדה ולא ללכת לשום מקום, זה כמו למצוא את עצמך בחוץ פעמיים."

ובכל זאת, גם למציאות ההגיונית לכאורה מצטרפים פרטים מוזרים מאוד. כך למשל דמותו של איש מעברה, לואי-פיליפ, שמופיע מדי פעם, מקיש על דלת הבית, או צץ באיזה מלון מרוחק שהיא נקלעת אליו, או במכונית בדרך לאי שם – איך הוא מאתר אותה? מדוע הוא מגיע? מה בעצם הוא רוצה?

בסופה של הנובלה המסתורין מתעצמים, וגם מה שנראה סביר מתהפך ונעשה תמוה ומשונה מאוד.

חוויית הקריאה של הנובלה מתאימה לתכניה: מצד אחד קשה להפסיק לקרוא. ההתדרדרות במצבה של ויקטואר מפחידה ומרתקת. אפשר להאמין שאלה בדיוק הנסיבות שבהן בני אדם נהפכים להומלסים, ושזה באמת הווי החיים שהם מאמצים. לא רק שוויקטואר נהפכת חסרת כול ומאבדת במוקדם או במאוחר אפילו את שקית הניילון האחרונה שבה היא מחזיקה כמה סמרטוטים, אלא שכך נראה המנגנון המאלץ אותה לנוס שוב ושוב מכל קשר אנושי, גם הקלוש ביותר, ומכל מידה שהיא של שייכות וביטחון. כל אלה משכנעים מאוד. עם כל זאת, קשה לומר שמדובר בחוויית קריאה שיש בה נועם. ברקע נשמע כל הזמן מעין זמזום של ספק ושל רתיעה, מעין צרימה הולכת וגוברת, עד לסוף שאמורה להיות בו הקלה, אבל היא לא באמת מתעוררת.

הנובלה שנה העניקה השראה לסרט קולנוע צרפתי מ-2006, שנושא את אותו שם. חיפוש אחרי פרטים על הסרט, צילומים מתוכו, אולי אפילו טריילר שיבהיר כיצד עיבדו את הסיפור, איך ויקטואר נראית בעיני רוחו של הבמאי, לא הניב אף תוצאה. באתר imdb זכה הסרט לדירוג של כוכב אחד. היה משהו בחוויית החיפוש אחרי פרט להיאחז בו שדמה באופן מוזר לחוויה של קריאת הנובלה: מין תחושה של משהו שקיים ולא קיים, של מציאות מפוקפקת ולא נגישה, שלא ברור היכן היא ומה משמעותה.

Echenoz, Jean Un an
לעברית: רותם עטר