הרוחות בצרפת סוערות: אלפרד דרייפוס, סרן בצבא צרפת, קצין יהודי בן עשירים, הורשע בדין, לאחר שהואשם בריגול לטובת גרמניה. הוא נדון לעונש הגליה באי השדים, לא לפני שדרגותיו נשללו ממנו בטקס פומבי משפיל. צרפתים ימנים ואנטישמיים מצדדים בעונש. תומכי השמאל נרתמים להיאבק נגדו. אחרי מאבק ציבורי ממושך זוכה דרייפוס לעמוד למשפט חוזר ונמצא זכאי.
עיתונאי יהודי יליד הונגריה, בנימין זאב (תיאודור) הרצל, מסקר את המשפט. נוכח גילויי האנטישמיות המלווים את הפרשה הוא מגיע למסקנה מרחיקת לכת: ניסיונם של היהודים להשתלב בארצות שבהן נולדו נכשל.
"דרייפוס," הוא כותב, "אינו עוד סמל מופשט. הוא היהודי בחברה המודרנית שניסה להסתגל אל הסביבה, שמדבר בשפתה, חושב את מחשבותיה, תופר את סרטיה על מעילו – וסרטים אלה שוב נקרעים ממנו בכוח הזרוע…"
מה אם כן הפתרון? הוא תוהה. במשך זמן מה הוא שוקל התנצרות המונית, מגיע למסקנה שמהלך כזה לא יועיל, ומבין שהתשובה הנדרשת שונה: יש צורך בהגירה המונית של יהודים למדינה יהודית ריבונית שיקימו. הוא כותב ספר: מדינת היהודים ומתחיל לפעול כדי לממש את תוכניתו. הוא מנסה לשכנע יהודים עשירים, ביניהם את הברון הירש ואת הברון רוטשילד לתמוך בעניין הציוני, ופונה גם לאישים כמו הסולטאן העותמני בקושטא, הקיסר הגרמני והאפיפיור. כל ההשתדלויות הללו נכשלות.
ואז הוא מחליט לפנות ישירות אל העם, ומצליח לכנס את הקונגרס הציוני הראשון, שנערך בבזל שבשוויצריה. בנאום הפתיחה של הקונגרס, ב- 29 באוגוסט 1897, הוא מתווה את העקרונות שנראים לו חשובים: קודם כול, הוא מבטיח לצירים בקונגרס כי ישמעו "ידיעות על מצבם של היהודים בארצות שונות", ומבהיר כי המידע שיגיע "אינו משמח", שהרי "ספק אם היינו נועדים כאן יחדיו, אילו היה המצב אחר." מכל מקום, הוא אומר, בזכות "פלאיה החדשים של התחבורה", יכולים הכול ללמוד על הסבל של העם היהודי.
הוא מזכיר את "האיבה הקדומה" שהיהודים מוקפים בה. "אנטישמיות הוא שמה המודרני," הוא מסביר, ומתאר את ההפתעה, הכאב והזעם שחשים יהודים כשהם נתקלים בה, אפילו מצדם של מי "שאולי לא נתכוונו לפגוע בהם." הוא מתאר, ויש בדבריו נימה לא מוסתרת של אפולוגטיקה, את "היהדות המודרנית המשכילה, זו שעזבה את הגטו, זו שנגמלה מן הסחר-מכר, נדקרה בלב-לבה," כמי שאומר – ראו, גם עתה, אחרי שאנחנו היהודים השתפרנו, שהרי שוב איננו מסתגרים בתוך עצמנו ואיננו פועלים כסוחרים בזויים, האנטישמים ממשיכים לתעב אותנו ולפגוע בנו, ואינם מפסיקים "להסתער" עלינו גם כאשר "רגש ההשתייכות והשיתוף [שלנו] נתון בתהליך של התפוררות גמורה." כלומר – ויתרנו על הלכידות הלאומית שלנו, אבל אין בכך תועלת. אומות העולם ממשיכות לראות בנו נטע זר.
לפיכך, מסביר הרצל, "שבנו הביתה", שהרי "הציונות היא שיבה אל היהדות, עוד לפני השיבה אל ארץ-היהודים." אמנם השבים "מוצאים כמה דברים הטעונים תיקון," למשל, את עוניים המחפיר של יהודים רבים, אבל התוכנית הציונית תתקבל לדעתו בברכה, במיוחד אחרי שפרטיה יובהרו, שכן "גלוי וידוע, שאין אנו הוגים מחשבה מחוצפת, לקעקע יסודות מקודשים", כלומר – עקרונותיה של הציונות צפויים לדעתו להתקבל על הדעת.
הרצל מתפאר בכך שהציונות "כבר הצליחה להגשים דבר מופלא, שנחשב לפני-כן כבלתי-אפשרי: הקשר ההדוק בין היסודות המודרניים ביותר של היהדות עם השמרניים-ביותר". הוא מבקש אם כן להראות שהיהדות המודרנית (החילונית?) יכולה להתיישב עם זאת המסורתית (האורתודוקסית?) ולשתף אתה פעולה בהרמוניה, ומדגיש כי אף אחד מהצדדים אינו נאלץ "לעשות ויתורים שלא לכבודו ולהקריב קרבנות נפשיים", ורואה בכך "ראיה נוספת […] לעובדה שהיהודים הם עם." (למקרא הדברים הללו עולים כמובן על הדעת מושגים שהרצל לא חזה, כמו למשל "סטטוס קוו", "הדתה", ואפילו, כן, "חוק המרכולים").
ברור לו, להרצל, כי "ייערכו גם ויכוחים על התארגנות", שהיא נחוצה, ויש בה גם "הוכחה ליסוד התבונה שבתנועה", אבל הוא מבקש להדגיש כי הציונים אינם מבקשים ליצור "אגודה בינלאומית", אלא שואפים שיתקיים "דיון בינלאומי". בזאת הוא רואה "חשיבות עליונה". במילים אחרות, הוא מדגיש מאוד את הצורך "לגייס" את אומות העולם, כדי שישתתפו בפתרון הבעיה ולכן כינוסו של הקונגרס חשוב כל כך: זאת הדרך להשפיע על דעת הקהל.
"שאלת-היהודים" הוא קובע, היא בעצם "שאלת ציון", כלומר – אומות העולם יצטרכו לאפשר ליהודים להקים מדינה בארץ ישראל.
מאחר שהתנועה הציונית גדולה כל כך, יש להקיף את מלוא משמעויותיה "מהרבה צדדים", לכן הקונגרס יעסוק "גם באמצעים הרוחניים להחייאתה ולטיפוחה של ההכרה הלאומית היהודית": אין בדעת הציונים לוותר על משהו "מן התרבות שרכשנו לנו", אלא להגיע להעמקה נוספת שלה.
והוא מסביר מה יידרש מהמתיישבים החדשים בארץ ישראל: מאחר ש"חייהם הרוחניים של היהודים היו כידוע מאז ומתמיד פגומים פחות מהתעסקותם הגופנית", חובה עליהם ללמוד כיצד "לטפח חקלאות יהודית". כלומר – בחזונו הוא רואה התיישבות על הקרקע, וכיבושה. (לא קשה לשער מה היה אומר אילו ראה איך מסבים את ייעודן החקלאי של אדמות, איך במקומות שהיו בהם פעם פרדסים צומחים כיום מגדלי מגורים, ואילו שמע עד כמה נפגעים החקלאים מהייבוא המתרחב של תוצרת חקלאית).
הרצל המשיך ודיבר על כך שהתנועה הציונית חייבת לגדול ולהתפשט, שכן רק העם עצמו "יכול לעזור לעצמו", ואם אינו מסוגל לעשות זאת, אינו ראוי לשום עזרה. "אנו הציונים רוצים לעורר את העם לעזרה עצמית", הדגיש, אך הוסיף בפיכחון, "אין לעורר תקוות" בטרם עת. לדיונים בקונגרס יש חשיבות רבה, בשל פומביותם, אבל ברור שהציונות תוכל להשיג את מטרתה רק בתיאום עם גורמים פוליטיים. עליה להשיג "רשות לפעולות ההתיישבות", לזכות ב"אמונה של הממשלה", ולנהל אתה משא-ומתן על "התיישבותם של המוני יהודים בקנה-מידה גדול". את זאת ייצליחו רק באמצעות "דיבורים גלויים ועל-ידי התנהגות לויאלית."
אל הקונגרס הראשון הגיעו נציגים מ-127 מדינות. כלי תקשורת רבים הוזמנו לסקר את האירוע. ביומנו כתב הרצל משפט שנותר טבוע בזיכרון הלאומי: "בבזל ייסדתי את מדינת היהודים". לימים, בקונגרס השישי שנערך ב-1903, זמן לא רב אחרי פרעות קישינייב, נסוג הרצל מהפתרון הציוני, והיה מוכן להקים את מדינת היהודים באוגנדה. אף על פי כן, סיים את דבריו באותו קונגרס בעברית, במילים: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני."
"פתרון הבעיה היהודית" על פי ניסוחו של הרצל, נהפך לימים לאותו "פתרון סופי" מחריד ומטורף של הנאצים. נדרשו כמה עשרות שנים שחלפו בין נאומו קונגרס הראשון ועד להצבעה המפורסמת, שבסופה הכירו האומות המאוחדות בהקמתה של מדינת ישראל. כבר בסוף המאה ה-19, ארבעים ושמונה שנים לפני שהאו"ם הוקם, היה להרצל ברור שהקמתה של מדינה יהודית ריבונית תתאפשר רק כתוצאה של "זכות משפטית ולא של סבילה שבחסד". אכן, הוא מכונה "חוזה", אבל נראה שאפילו הוא לא יכול היה לראות הכול בעיני רוחו.
הרצל צדק וטעה גם יחד. החזון היה נפלא. אבל הציונות נשענה על רעיון הקולוניאליזם, שהוא דורסני במהותו. היו נסיונות כושלים, כמו "ברית שלום", לבנות יחסים הוגנים בין היהודיות לפלסטיניות, אבל הזרם הראשי היה אלים ומתנשא, מאז ועד היום. מדינת ישראל חוללה שני אסונות איומים בדרכה, הנכבה והכיבוש. אלה, מצדם, מלבד מה שהפכו את המדינה לכזו החיה על חרבה, הרסו אותה מבית ומחוץ. מבית – זו השחיתות עליה דיבר לייבוביץ. מחוץ – זו האנטישמיות. היום מדינת ישראל היא המחוללת הראשית של האנטישמיות בעולם.
יעל חבר – תגובתך, לצערי, מיישרת קו עם ההסתה האנטישמית הבוטה לאורך ההיסטוריה, עם עלילות הדם – כאשר האמת העגומה היא זו: האמנה הפלסטינית כמו גם ההנהגה וההמון המוסת בדרך שיגרה יום יומית מלמדים שאין ולא הייתה כל הכרה במדינת ישראל, להיפך – קיימת התכחשות מוחלטת לזכות כלשהי של היהודים למדינה יהודית, או לחיים בכלל – שכן יש להשמיד ולהרוג את היהודי באשר הוא ימצא, גם אם יסתתר מאחורי עץ או מאחורי אבן.
היהודים עדיין נרדפים ושנואים רק על שום היותם יהודים, האנטישמיות לא פסה מהעולם היא רק לובשת בכל פעם כסות אחרת לעלילות ולהסתה הבלתי מרוסנת והשקרית כנגד כל מה שמייצג את היהודים.
ולעופרה – אמי עלתה ארצה בספינת המעפילים "ההגנה".