יאיר הורוביץ, "קרקס": האם היה המשורר רגיש מדי?

"אבא שלי מת כשהייתי בן שמונה," גילה המשורר הצעיר למשוררת שגם היא התייתמה בילדותה. השניים, יאיר הורוביץ ויונה וולך, נפגשו לראשונה יומיים לפני כן ליד קפה כסית, בתל אביב, (כמתואר בספר יונה וולך, מאת יגאל סרנה).

וולך התפעלה משיר של הורוביץ, "בשעת ההתבהרות", שהתפרסם באותם ימים, וקיוותה לפגוש אותו, אבל כשפסע לעברה לראשונה על המדרכה ברחוב דיזנגוף, הופתעה לרעה: הורוביץ נראה לה גמלוני ונבוך, לבוש בבגדים ירוקים ומוזרים משהו, השפיל מבט וגמגם, ועם זאת הִרבה לדבר, כמי שרק חיכה זמן רב להזדמנות להתבטא.

כשנקלעו שוב למפגש – שניהם ביקרו בביתו של מקסים גילן – החל הורוביץ להתווכח עם אחד הנוכחים. וולך "הגנה" עליו, ובתום הערב הציעה לו ללוות אותה לתחנת האוטובוס, בדרכה הביתה לקריית אונו. כשהאוטובוס הגיע, הזמינה אותו להצטרף אליה. הלילה כבר ירד, ויאיר נשאר ללון אתה בצריף שבו גרה, מחוץ לבית אמה. זאת הייתה ההתחלה של קשר ממושך ומשמעותי מאוד ושל היווצרות חבורה ספרותית שמנתה שלושה משוררים − יונה וולך, מאיר ויזלטיר ויאיר הורוביץ.

מות האב היה עניין משמעותי מאוד בחייהם של השלושה. כל אחד מהם הגיב כמובן, אחרת לאובדן. הורוביץ המשיך לגור עם אמו בדירתה הקטנה בתל אביב, עד שנישא בגיל 29, וכשהתגרש – שב אליה, וזאת אף על פי שהיחסים עמה לא היו פשוטים.

באביב של שנת 1975 שודרה בטלוויזיה הישראלית (יש לזכור שהיה ערוץ אחד בלבד ששימש כמדורת השבט – כל הצופים ראו את אותם משדרים) תוכנית תעודה על "המשורר הצעיר", כפי שכינה אותו יוסי ביילין, אז כתב בעיתון דבר ולימים חבר כנסת ושר בממשלה: "ראינו את האיש הצעיר עצמו, שקרחתו היא יותר מסתם מצח גבוה," כתב ביילין, והמשיך ומתח ביקורת על התוכנית, שאותה כינה "חשפנות קולקטיבית": "ראינו את גרושתו ואת בעלה הנוכחי. ראינו את אהובתו עוזבת הקיבוץ, ראינו את אמו הצובעת מחדש את השם על מצבת אביו, ראינו את הטוב בחבריו. מכאן ואילך נעשינו לפסיכואנליטיקאים של המשורר המתלבט. הורוביץ מתלונן על כאבים ואמו מספרת לנו שאלה כאבים היפוכונדרים שרק תֵה ותנומה יכולים להם. 'הכאבים', היא אומרת, 'הם בגלל רגישותו הרבה של הילד. כל דבר קטן מרגיז אותו וגורם לו כאבים בראש ובלב.'"

"הילד" היה אז גרוש בן 34! אבל כן, בשיריו אפשר לחוש בכאבו הילדי, הלא מתאושש ולא מתגבר. הנה למשל, בשיר "קרקס", אחד הראשונים שכתב:

הַרְבֵּה יְלָדִים חָזְרוּ מֵהַקִּרְקָס
וְצָחֲקוּ וְצָחֲקוּ.
אֲבָל אֲנַחְנוּ
רָאִינוּ בֵּין תְּכוֹל כִּפַּת הַקִּרְקָס הַגָּדוֹל
אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הַמְּהַלֵּךְ בֵּין חַבְלֵי הָאֹפֶק
כְּלֻלְיָן.
וּכְשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ יוֹרֵד מֵחֶבֶל הָאֹפֶק אֶל בֵּין הַקְּלָעִים
גַּלֵּי תְּשׁוּאוֹתֵינוּ נִשָּׂאִים בְּקֶצֶף
אֶל חֶבֶל הָאֹפֶק הַמֵּת
וְהַלֻלְיָן מִסְתַּתֵּר בִּתְהוֹמוֹ.

כְּשֶׁיְּרִיעוֹת הַכִּפָּה מִתְאַפְלְלוֹת
רוֹאִים הַכּוֹכָבִים – יַלְדֵי הַחֲשֵׁכָה –
אֶת עֵינֵינוּ הַשְּׁקוּעוֹת שֶׁעָל רִיסָן
תְּלוּיוֹת עָבֵי הָעֶצֶב וִילָדִים אֲחֵרִים
הוֹלְכִים וְצוֹחֲקִים.

הדובר מתאר את השוני בינו ובין ילדים אחרים. הם חזרו מהקרקס צוחקים עד בלי די. חייהם פשוטים. שמחותיהם נטולות ספק. "אבל אנחנו", הוא כולל בגוף ראשון-רבים את עצמו ואת שכמותו, רואים את המציאות כמעין קרקס מפחיד ומאיים: השמש עצמה היא זאת שמתהלכת בו, כאילו הייתה לולין תלוי על בלימה על פס האופק. מה יקרה אם תיפול?

היא שוקעת לבסוף, נעלמת, כדרכה, אולי מסתתרת בקצה דרכה, כמו שעושה הלולין בתהום החשוכה שבפאתי הבמה, (כמו שעושה האב המת, שנעלם?), ואז, לאור הכוכבים הצצים ומופיעים כעדי-ראייה, מי שיודע להסתכל מבחין בעצב (בדמעות?) אשר "תלוי" כמו עננים על ריסי עיניו המתבוננות של הדובר. והילדים האחרים ממשיכים לצחוק. בלבם אין עצב, ואין אימה. השיר אינו רק על עצב, אלא גם על בדידותו של ילד. אמנם הוא דובר בלשון רבים, אבל ברור לגמרי שהוא חש שונה (שהוא שונה!) מהילדים האחרים, מכל אלה שמסוגלים ליהנות, ומחשבות מפחידות אינן מטרידות אותן.

יאיר הורוביץ זכה למוניטין של היפוכונדר שהדביקה לו אמו, והנה הלך לעולמו כשהיה בן 48, בעודו מחכה להשתלת לב בבלגיה. הוא הותיר אחריו את השירים שכתב בזכות הרגישות הרבה, שעליה התלוננה האם.

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s