קביעתו של קארל מרקס שלפיה "אין פרחים שחורים בטבע" העניקה את הכותרת לקובץ שירים שכתב ט' כרמי. כוונתו בשם הייתה שכמו בטבע, "לא ייתכנו 'פרחים' שחורים בקרב בני האדם." זהו ביאורה של חוקרת הספרות, ד"ר רחל סטפק באחרית הדבר לספרו של כרמי, שראה אור לאחרונה במהדורה מוחדשת: "אי אפשר לכסות את הנפש בצללים, כי במהותה היא מוארת," כותבת סטפק, ומתארת את נסיבות כתיבתו של קובץ השירים: ט' (טשרני) כרמי שימש ב-1946 כמדריך של ילדים ניצולי שואה, יתומים ברובם, שאספו אותם בטירה מבודדת בצרפת, במבנה מוזנח שהתנאים בו היו קשים, בחורף הקר במיוחד ששרר באותה שנה. המים קפאו. לא היו חומרי הסקה. לא היה די אוכל. שני חדרי שירותים ומקלחת אחת שימשו עשרות ילדים ועובדים.

כרמי נקשר במיוחד לאחד הילדים, איז'ו בן האחת עשרה, שאל לבו הגיע כי הבין את רצונו העז לרכוש דעת, וסיפק לו אתגרים מחשבתיים ולימודיים.

הילד, ניצול מחנה הריכוז בוכנוולד, היה בתקופה הראשונה של שהותו בבית היתומים רציני מאוד והתנהג כמו אדם מבוגר, אך במרוצת הזמן הלך ונפתח, עד שלמד להיות שוב ילד, להשתובב ולשחק עם בני גילו. איז'ו העניק לט' כרמי את ההשראה לכתיבת השירים הכלולים בספר. באחרית הדבר מובאים תצלומים שלו ושל כמה מהילדים האחרים.

תחילה, כך העיד ט' כרמי, לא היה לו ברור איך לגשת אל הכתיבה שבערה בתוכו בעקבות כל מה שראה וחווה. הוא ניסה לכתוב שירים "בזמן אמת". אחרי כן העלה את זיכרונותיו מבית היתומים בדמות יומן שכתב, מיד לאחר שנפרד מהילדים, ב-1947. הוא תיעד את חיי היומיום, והדגיש מאוד את הקשר המיוחד שנוצר בינו ובין איז'ו. ניסיונו השלישי היה לספר על מה שראה וחווה בפרוזה, מנקודת מבט של מספר כל יודע.

רק בגרסה הרביעית גיבש כרמי את הקובץ שלפנינו, שהתפרסם לראשונה ב-1953, ונחשב מאז אחד הטקסטים המכוננים של ספרות השואה בתקופה שראה אור, אם כי השירים אינם מתארים את התנסויותיהם של הילדים במהלכה, אלא בתקופה הסמוכה לסיום המלחמה.

סטפק מצטטת באחרית הדבר את מה שכתבה על הספר שולמית ריפתין, לימים הראבן, בעיתון על המשמר: "מבחינה דרמטית, מעטים השירים אצלנו שהצליחו, ללא 'פלקטיות' לגולל דרמה כל כך מזעזעת."

המילה "דרמה" הולמת, כי השירים מובאים כמו ישירות מפיהם של הילדים, במעין מונולוגים בגוף ראשון. (את שמותיהם של הילדים שינה. איז'ו למשל מכונה בספר "רְנֵי").

השיר הפותח מובא מפיו של מרסל: "רַק בַּלֵּילוֹת אָשִׁירָה אֶת שִׁירִי", הוא מספר על געגועיו אל "אָב מֻרְדָּף". השיר השני הוא "שיר אמו של אנדרי", שאת סיפורה מביאה סטפק באחרית הדבר: היא נהגה להגיע אל בית היתומים, העמידה את בנה הקטן על כיסא, הלבישה אותו בבגדי משי שהביאה אתה בתרמיל חבוט, הביטה בו כמה רגעים בחיוך של עונג, ואז, תמיד לפי אותו טקס מוזר, הפשיטה אותו בתנועות חטופות, הלבישה לו שוב את הסמרטוטים שסיפק לו בית היתומים, והסתלקה מהמקום, עד לביקור הבא. אחריה מגיע "שירו של אנדרי": "לֹא נָסִיך אֲנִי וְלֹא פְּאֵר…" ובעקבותיו –  "שירו של רְנֵי", המספר על אחיו, ש"כֻּלָם יוֹשְׁבִים בֵּין אֲמִירִים" ואביו שקולו "עוֹלֶה מִן הִשָּׁמַיִם". ז'קו "מדבר" על "לֹא-אִמִי", הלא היא מנהלת הבית, גברת הירש, שדאגה לילדים והעניקה להם אהבה וטיפול ככל יכולתה.

"העבודה בביתי הילדים […] הטביעה חותם עמוק בנפשו של ט' כרמי", כותבת רחל סטפק באחרית הדבר, ומוסיפה וכותבת כי "ההתמודדות האישית המורכבת של הילדים עם טראומת השואה" הולידה יצירה אשר "מתארת גם את אתגרי ההתמודדות שלהם עם החברה: חבריהם הילדים, מנהלת המוסד, המדריכים ולעתים אף הוריהם."

ההחלטה להוציא שוב את הספר מאפשרת לקוראים בני זמננו  לשוב ולפגוש את השירים הללו, שאינם "קלים", כפי שכתב עליהם משה שמיר כשראו אור לראשונה, אך "בעיקרם הריהם צעד של ממש בהזדהות הספרות עם קוראיה-נושאיה [אשר] תוכנם פורץ מתוכם במלוא כוחו, [ו]בהיותו שאוב ממעמקי ההוויה הישראלית […]".