לפעמים אתה כמעט שוכח שאתה לא נראה כמו כולם. בכיתה או בבית המרקחת או בסופר, כשאתה מקשיב להודעות של המורה או מוסר סרט צילום לפיתוח או לוקח קרטון ביצים ומרגיש כמו סתם עוד מישהו בהמון. לפעמים אתה לא חושב על זה בכלל. ואז לפעמים אתה קולט מישהו מסתכל עליך מהמושב ליד, או את הרוקח מסתכל, או את הקופאי מסתכל, ורואה את עצמך משתקף במבטם: חריג. בולט לעין כמו מסמר. וכשאתה רואה את עצמך מבחוץ, כמו שאחרים רואים אותך, אתה נזכר כל פעם מחדש. אתה רואה את זה בשלט של מסעדת פקין אקספרס – קריקטורה של גבר בכובע משולש, עיניים מלוכסנות, שיניים בולטות ומקלות אכילה. אתה רואה את זה בילדים במגרש המשחקים  שמלכסנים את עיניהם באצבעות – סינים-יפנים תראו את העיניים – ואצל הגדולים יותר שממלמלים צ'ינג צ'ונג צ'ינג צ'ונג צ'ינג כשהם חולפים על פניך ברחוב, בקול רם דיו כדי שתשמע. אתה רואה את זה כשמלצריות ושוטרים ונהגי אוטובוס מדברים אליך לאט, במילים בסיסיות, כאילו אולי לא תבין. אתה רואה את זה בתמונות, כשרק לך מכולם יש שיער שחור, כאילו גזרו אותך ממקום אחר והדביקו לתמונה. ואתה חושב, רגע, מה הוא עושה שם? ואז נזכר שהוא  זה אתה. ומרכין ראש וחושב על לימודים או על חלל או על העתיד, ומנסה לשכוח מכל הסיפור. ובאמת שוכח. עד שזה קורה שוב.

Celeste Ng, Everything I Never Told You

לעברית: נעה שביט