עניינו העיקרי של הסרט "האופה מברלין" הוא לכאורה אהבה אסורה בין שני גברים, שאחד מהם אובד, והאחר מנסה לשוב ולמצוא אותו. הוא מצליח להיכנס אל חייו של האהוב, מכיר את בני משפחתו ומאהיב את עצמו עליהם, ועל ידי כך חש שהוא מתקרב שוב ככל האפשר אל האהוב.

תומאס, צעיר גרמני תושב ברלין, הוא אופה מחונן. גבר עדין נפש ורך הבעה, שאורֶן, איש עסקים ישראלי שמגיע תדיר לברלין, מתאהב בו. אבל אורן נשוי, ואב לבן. העובדה הזאת מתגלה לתומאס, ואתו גם לצופים, כבר בסצינה הראשונה של הסרט, כשאורן מגיע אל בית הקפה שבו תומאס עובד, וקונה ממנו את עוגיות הקינמון האהובות במיוחד על אשתו, המחכה לו בישראל. אנו עדים גם לשיחת טלפון של אורן עם ענת ועם איתי, אשתו ובנו.

דומה אם כן, בתחילת הסרט, שמדובר במשולש אהבה בלתי אפשרי: שני גברים ואישה, שאינה יודעת מאומה על צרכיו האמיתיים של בעלה. אבל כאן מתפתח נתיב חדש בעלילה: מסתבר שתומאס ואורן "משתמשים" בנוכחותה הנפקדת של ענת. בזמן ששני הגברים מתעלסים, תומאס חוקר את אורן ומבקש ממנו לדעת פרטים על המשגל האחרון שלו עם אשתו. מה עשית לה? איפה? איך? ואורן מספק את סקרנותו, מלהיט את יצריו באמצעות תיאור יחסי המין שלו עם אשתו. כבר לא מדובר בבגידה בלתי נמנעת של גבר שנענה לצרכים העמוקים שלו, אלא במעילה באמון מסוג אחר, עמוק יותר. שמוצגת בפנינו בעדינות המאפיינת את הסרט.

האם יש טעם להביא לתוך הצפייה ערכים חיצוניים? את השאלה אם ההתנהגות של אורן מוסרית? קבילה? סימפטית? ברוב המקרים התשובה לשאלה הזאת אמורה להיות – "לא". יצירת אמנות ראויה בוראת את המציאות הנכונה של עצמה, ויש לשפוט אותה רק מתוך אותה מציאות מיוחדת וחד פעמית.

אלא שהסרט "האופה מברלין" אינו מסתפק בתיאורי האהבה הזוגית או המשולשת, שכן לטעמי עניינו האמיתי עמוק עוד יותר: הוא מבקש להצביע על הגזענות היהודית, שקורבנה כאן הוא גרמני תמים ופגיע, כלומר, ליצור היפוך מזעזע: שני גברים בני הדור השלישי לשואה ניצבים זה מול זה. לא עוד בגרמניה, אלא בישראל. לא בברלין, אלא בירושלים. והפעם הצד האלים, הגס, חסר הרגש, האטום, המרושע, המטומטם וחסר ההבנה, הוא הגבר היהודי, החובש כיפה סרוגה, שמתעלל, ממש כך, בגרמני פגיע ורך מזג שאינו מסוגל ואינו רוצה להתגונן בפני התוקפנות המופנית כלפיו, תחילה אלימות מילולית מחרידה ובהמשך גם אלימות גופנית. האחד סוטר והאחר דומע. האחד פוגע והאחר נעלב, זה עריץ חסר רגש וזה כנוע ושש לרַצות ולמחול.

המשוואה כל כך בוטה וכל כך קיצונית, שגם אם יש בה סממנים נכונים (שהרי אין להכחיש את הגזענות המגולמת למשל בחוק השבות), אין בה אמנות. כי אמנות דורשת גוונים וניואנסים, ולא נחרצות בוטה.

"האופה מברלין" זוכה לתשואות. השופטים בפסטיבל קרלובי וארי העניקו לו את הפרס הראשון, ומבקרים רבים שיבחו אותו. צר לי להיות בדעת מיעוט. לטעמי הוא תפור בתפרים גדולים וגסים מדי בחיבורים ברורים של טלאים שלא ממש משתלבים. כל אחת מהסצינות נראית "מוזמנת" מראש, ובעלת תפקיד מוכתב. לא הייתה לי תחושה שהן זורמות ונובעות זו מזו, אלא שהן מוצבות במקומן, עם מטרה מוגדרת, מבוימות אך לא משכנעות. מה היה קורה, למשל, אילו לא הציב  הבמאי את העלילה בירושלים, אלא בתל אביב? שם, בהיעדר צפירה המכריזה על כניסת השבת ועל יהדות דתית מופגנת, היה מתקשה יותר להעמיד את הקונפליט שעליו הוא מבקש לספר. ואולי מוטב היה לו אילו נאלץ לחפש פתרונות סמויים יותר, כאלה שמצריכים מידה רבה יותר של תחכום ויצירתיות. ומה היה נגרע מהסרט אילו היהודי הגזען לא היה כל כך אטום, מרושע וטיפש? דמויות קיצוניות, שחור ולבן, בלי גווני ביניים, אינן מייצרות אמנות עמוקה שמותירה מקום להרהור. כשיש ספק, מתעוררות שאלות. כשיש מסר שנצעק בכל פה, הידיים נשלחות אל האוזניים כדי לאטום אותן מלשמוע. לפיכך, לעניות דעתי, הסרט אינו מצליח לקיים את הבטחתו, ומבחינתי חבל, כי הרעיון העומד בבסיסו – גבר שמנסה למצוא ולאתר את זכרו של אדם אחר – ראוי ומעניין. (הוא מזכיר במידה מסוימת את הסרט פרנץ, אלא ששם הכול נעשה בעדינות אמיתית, בקונטרפונקט ובמורכבות מרובת  רבדים).

עם כל זאת, ראוי לציין ששרה אדלר משכנעת ורבת גוונים בתפקיד ענת, וטים קלקהוף המגלם את תומאס מצליח להפיק מתוכו תום שברירי הסותר את גופו גדול הממדים. הבחירה בשחקן שנראה כל כך ארי, כמו אב-טיפוס גרמני שיכול לכאורה לגלם דמות של חייל נאצי קשוח, אינה מקרית. הפער בין התדמית להתנהגות משרת היטב את מה שהבמאי מבקש לספר לנו.