הסרט ההונגרי "על גוף ונפש": מדוע הצופים אינם רואים את כולו

"אתה מרחם על החיות שאנחנו – 'מעבדים' כאן?"

השואל הוא אנדרה, אחד המנהלים בבית מטבחיים, המופיע בסרט ההונגרי "על גוף ונפש". אנדרה משוחח עם איש צעיר, מועמד שמבקש להתקבל לעבודה. "לא," משיב הצעיר, וכדי לחזק את תשובתו הוא מחייך, חובט על השולחן, וקורא, "בום!"

"אם כך," משיב לו אנדרה, "מוטב שתמצא לעצמך מקום עבודה אחר, כי לא תצליח להחזיק כאן מעמד."

אנדרה מהסס אפילו כשהוא מבטא את המילה "מעבדים" כשהוא מדבר על מה שמתרחש בבית המטבחיים. קשה להבין את עמדתו,  שכן ברור שעובדי בית המטבחיים אדישים לתהליך שבו הופכים חיה למוצר, למשל לסטייקים, שאותם מציע אנדרה בחלק אחר של הסרט לשוטרים שמגיעים כדי לחקור איזו עבירה שנעשתה בבית המטבחיים. (בהקשר זה, מעניין להבחין בשוני שהשפה מציעה כדי להבדיל בין החיה לאוכל. כך למשל בעברית "פרה" היא "בקר" ובאנגלית לא אוכלים sheep אלא mutton. הדוגמאות רבות. הניתוק נועד כמובן להקל על אוכלי הבשר).

מראות השחיטה המפורשים, בלי שום הגנה או אזהרה, מובאים גם בפנינו, הצופים. כשהסבתי את הראש נוכחתי שאני לא היחידה. צופים רבים לצדי ומאחורי עצמו את העיניים. לי הספיק מה שהמבט ספג בכל זאת להרף עין, לפני שנסתי מפניו: הפרה המתה, הנוחתת בתהליך העיבוד מהקומה העליונה לקומה התחתונה, שלוליות הדם השוטפות את הרצפה. הסצנות רבות, ארוכות וקשות, ומכאן שלא ראיתי חלקים נכבדים מהסרט.

קושי נוסף וחשוב התעורר לא בשל תמונות הזוועה הללו, אלא בגלל השאלה – מדוע בעצם הובאו בפנינו? האם הן מוצדקות? הכרחיות? תורמות במשהו? שהרי משלב מסוים ניתק הסרט מההוויה של בית המטבחיים, ומתמקד בהתפתחות של סיפור אהבה בין אנדרה, המנהל שפגשנו בריאיון העבודה, לעובדת חדשה, מבקרת איכות, צעירה נאה ומוזרה. עד מהרה ברור לצופים שמריה לוקה באספרגר. השניים מתאהבים כשמתברר להם כי שניהם חולמים שוב ושוב חלום זהה, שבו הוא צבי והיא איילה.

"הגוף" מיוצג אם כן בדמותן של החיות הנשחטות, "הנפש" היא החלומות המשותפים, והגוף והנפש גם יחד הם ניסיונותיהם של מריה ואנדרה למצוא את הדרך זה אל זה ולממש את אהבתם.

הסרט "על גוף ונפש" זכה אמנם בפרס דוב הזהב לסרט הטוב בפסטיבל ברלין, אבל אותי הוא הרתיע. לא משום שיש בו אמירה נוקבת, אלא בשל התחושה שאין חיבור משכנע בין חלקיו השונים, ושעצם ההצדקה לקיומם מפוקפקת. לא הזדהיתי עם אף אחת מהדמויות, לא האמנתי לסיפור, הרגשתי שהוא מופרך, ובמיוחד שהפתרון לקונפליקט המתפתח בו אינו אמין, וזאת בלשון המעטה.

אפשר כמובן לשבח את משחקה המשכנע של אלכסנדרה בורביל, המגלמת את דמותה של מריה. בורביל מיטיבה להציג את האישה שנראית מנותקת ואטומת הבעה ומתגלה כמוכשרת מאוד, חדת ראייה ובעלת יכולות יוצאות דופן. כך למשל, היא זוכרת כל פרט מחייה, מסוגלת לומר בדיוק באיזה תאריכים בילדותה חלתה באבעבועות רוח, ולשחזר כל שיחה שניהלה אי פעם, עד כדי כך שהיא יכולה גם לומר מה היה המשפט השבעה עשר שמישהו אמר לה… היכולות המופלאות הללו מאפשרות לה ללמוד תוך ערב אחד איך לשחק פוקר, וכמובן להביס את היריב. היא זוכרת את כל הקלפים ויודעת לאבחן הבעות פנים של זולתה בדייקנות מושלמת. משחקה מזכיר מאוד את זה של סופיה נולן המגלמת את דמותה של סאגה בסדרת המתח המעולה הדנית-שוודית "הגשר", אבל אין בו די, מאחר שהסרט אינו מתגבש ליחידה קוהרנטית, והבסיס לסיפור העלילה רחוק מלהיות משכנע.

רציתי לסיים בתקווה שאת הפרות לא שחטו במיוחד לטובת צילומי הסרט, אבל בעצם אין לכך משמעות. הרי מותן (והפיכתן לאוכל), בלתי נמנע גם בלי הסרט שבו תועד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s