את כתב היד, למעשה את הטיוטה, לספר סיפורו של גרמני מצא בנו של הסופר, סבסטיאן הפנר, בעיזבונו. האב השאיר הנחיה ובה התיר ליורשיו לעשות בכתביו ככל העולה על רוחם. הבן החליט, בצדק, להוציא אותו לאור. את הספר כתב הפנר ב-1939, והוא ראה אור לראשונה בגרמניה בשנת 2000. הפנר מנתח בו את המהלכים שקדמו לעלייתו של היטלר לשלטון, ומתאר את הלכי הרוח של הציבור באותן שנים ראשונות של המשטר הרצחני והברוטלי. מרתק לקרוא על כך לא מתוך ספרי היסטוריה, אלא כתיעוד ראשוני, הישר מתוך המציאות של אותם ימים. יתר על כן: חלקים מסוימים בספר מרתקים ומפחידים במיוחד, כי אפשר למצוא בהם הדים לתופעות שמוכרות לנו בהווה.

הפנר מראה כיצד נוצר המצע הרגשי שעליו צמח הפשיזם. איך בני הנוער הגרמנים שגדלו בתקופת מלחמת העולם הראשונה התרגלו להתרגשויות שסיפקה להם המלחמה, איך פיתחו נאמנות לארצם, בדומה לזאת שחשים אוהדי כדורגל כלפי הנבחרת שלהם. המלחמה הייתה מבחינתם "משחק גדול, מרגש ומלהיב, משחק בין עמים". מאחר שלא הגיעה ממש עד אליהם, לא סבלו בגללה. הם אפילו לא זכרו ולא הכירו מציאות שונה. "במהלך ארבע שנות מלחמה איבדתי כל תחושה באשר לשלום, וכל מושג על איך ומה זה." (כמה ישראלים זכו לחיות במציאות נטולת מלחמות?)

הפנר מתאר את תחושת הביטחון-בעתיד שהעניק לגרמנים מי שהיה שר החוץ, ולטר רתנאו (היהודי), עד שצעירים מחוגי הימין הקיצוני התנקשו בחייו, ב-1922. "הייתה תחושה שהאדמה נעה תחת הרגליים, ותחושה זו רק התחזקה כשהתברר לנו באיזו קלות זה קרה, בלי מאמץ מיוחד, כדבר מובן מאליו […] הרי זה כל כך פשוט, עד שמרוב פשטות איש לא חשב על כך. בשיא הפשטות, צריך להודות, אכן אפשר לעשות היסטוריה." האם אפשר לקרוא את הדברים הללו ולא לחשוב על התדהמה שירדה על הציבור הישראלי כשצעיר ימני רצח את יצחק רבין? את ההבנה שבעצם פשוט כל כך לממש את האיומים שריחפו באוויר, שכל אחד היה אמור להבחין בהם, שכולם התעלמו מהם, כי לא האמינו, עד שזה קרה? האם אפשר לא לחשוב על ההשלכות ארוכות הטווח של הרצח, שלא את כולן אנחנו יודעים עדיין?  (גם סבסטיאן הפנר לא ידע כשכתב את הספר ב-1939 במקום גלותו באנגליה מה עתיד לקרות בתוך זמן לא רב).

הפנר מתאר את תקופת המשבר הכלכלי. איך הציבור כולו השקיע את כספו במניות. מה קרה לחברה כשלצעירים נועזים היו פתאום עודפי כסף מופרזים ביותר, שאותם הרוויחו בלי מאמץ, ובזבזו בקלות מטורפת: קבצנים והתאבדויות לעומת חיי הוללות פרועים. איך הבועה תפחה, עד שהבורסה קרסה, וכמה איומים היו חיי היומיום בתקופת האינפלציה, כשהכסף איבד מערכו במהירות, עד כדי כך שאנשים נאלצו להוציא את כל משכורתם בימים הראשונים של החודש, וקנו אוכל עמיד בכמויות, כי תוך יומיים או שלושה כבר לא היה לכספם שום ערך.

הוא מתאר את הופעותיו הראשונות של היטלר. כמה מגוחך וחסר סיכוי נראה לכולם. איך "התבלט בלשון הביבים של נאומיו המקוממים ובשיאים חדשים של איומים ואכזריות גלויה…" והזכיר להם תימהונים אחרים, למשל אחד שרצה להציל את גרמניה "בעזרת ריקודי עם, שירה וקפיצות באוויר."

אבל אחרי תקופת שלום קצרה שנמשכה רק שש שנים, תקופה של יציבות  כלכלית וליברליות, סירב הציבור הגרמני לבחור בחיי שלווה, במה שהפנר מכנה "חיים פרטיים". אלה נראו לאנשים "'משעממים', 'בורגניים', ו'מיושנים.'" תחילה נאחזו בספורט תחרותי. דבקו בו, כתחליף להתרגשויות של פוליטיקה סוערת ושל מלחמה. אנשי השמאל האמינו שהספורט מספק להמונים סובלימציה, ולא הבינו שהוא רק משמר ומעצים את הדחפים המלחמתיים. ואז החלה להתפתח מה שהפנר מכנה "גרמניה החומה": "עם רבים מבני דורנו לא יכולנו להחליף מילה, משום שדיברנו בשפה אחרת. סביבנו חשנו ב'גרמניה החוּמה' ההולכת ומתהווה. היתה לה עגה מתועבת, שצפנה בחובה עולם שלם של טיפשות אלימה: 'משימה', 'ערבויות', 'מסירות נפש', "בני עמנו", 'רגבי אדמתנו', 'נוכרים', 'תת-אדם'. גם לנו היתה שפת סתרים משלנו. הסכמנו בינינו מייד על מי שהיה בעינינו 'חכם', ולא היה לזה כל קשר לתבונה אלא רק ליכולת להבין את מהות החיים – וכן היכולת להשתייך 'אלינו'. ידענו גם שמספרם של הטיפשים רב לאין ערוך ממספרנו." (האם יש כאן רמז למשהו מוכר? רבים חשים כי מוטב לא לדעת. מוטב לא לראות).

את עלייתו של היטלר מתאר הפנר באורח מעורר פלצות. מסביר איך "המפלצת החלה להלך קסם על סביבותיה. וכך הסתבר אותו מסתורין שהוא בסיס התופעה שנקראת היטלר: המתנגדים לו סבלו מעירפול וטשטוש חושים. הם לא הצליחו להתמודד עם התופעה הזאת ומצאו את עצמם מאובנים תחת מבט המדוזה, לא מסוגלים לתפוס שמה שעומד מולם זה העולם התחתון בדמות אדם." הוא מתאר איך "החוצפה הפרועה שהפכה בהדרגה את מטיף השטנה הקטן והלא סימפטי הזה לדמון; הטמטום של מאלפיו, שתפסו תמיד מאוחר מדי מה בעצם אמר או עשה – כלומר רק אחרי שאמירה מטורפת יותר ומעשה מפלצתי יותר העמידו בצל את האמירות הקודמות והמעשים הקודמים; הקהל מהופנט, עם הזמן פחות ופחות מוגן מפני הקסם שבמבחיל ומפני שיכרון הרוע."

כשחלה המהפכה, כשהיטלר השתלט על מוסדות המדינה, רבים התבלבלו. הפנר מעיד על עצמו כי לרגע לא שגה באשליות, וידע מיד שהנאצים האויב, אבל, הוא כותב, "טעיתי לגמרי בהערכתי איזה אויב נורא הם יהיו" – ואת זה הוא כותב ב-1939! עוד לפני שהמלחמה פרצה!

הוא מתאר את ההתדרדרות המהירה, שתחילה לא ראו אותה. או שראו והתרגלו – למצעדים, למשל. במשך זמן מה הכול נראה כרגיל. עד שהשלטון הגיע אל בתי המשפט, עד ששינו את החוקים.

"המשכנו לרקוד שעה שלמעלה על הסיפון כבר הוחלט להציף את האגף הזה כולו ולהטביע את כולנו" הוא מסביר בדימוי את תחושת חוסר האונים מצד אחד, ואת הניסיונות להתעלם מהאמת, מצד שני.

הוא מספר על השקרים שהשלטון הפיץ והעיתונות הנשלטת פרסמה, "בהתלהבות, בטון חנף, שבע רצון ופטריוטי", ועל תחושת הטרור והאימה הגוברים: "זריעת פחד בכל, גרימת בהלה והשגת כניעה מוחלטת".

הוא מראה כיצד למעשה לא כל הציבור בחר בנאצים, אלא רק 44 אחוז ממנו. "רוב הבוחרים היו עדיין נגדם. אם נביא בחשבון שאז כבר הופעל הטרור במלוא המרץ, ושלמפלגות השמאל כבר סתמו את הפה במהלך השבועות המכריעים שלפני הבחירות, אפשר לומר שהעם הגרמני נהג עדיין ברובו בהגינות," הוא כותב, ומוסיף כי "הנאצים לא נתנו לזה להפריע להם."

ואז החלו בכל זאת אנשים לשתף פעולה עם השלטון, תחילה מתוך פחד, ואחרי שכבר שיתפו פעולה, וחשו שיש משהו "זול ומשפיל" בשיתוף פעולה כזה, צירפו אל הפחד גם את "השקפת העולם המתאימה." בין היתר כי המפלגות באופוזיציה נטשו אותם, בגדו בהם.

הפנר כותב כי בעתיד הציבור ישלם לדעתו מחיר כבד על הפחדנות והחולשה שהפגין, על ההתמכרות שלו לתחושה המשכרת של היחד, "הכוח המגנטי של ההמון". גרמניה תיתן את הדין על כך שמשלב מסוים לא דנו עוד "בצדקת קיומם" של הנאצים, אלא "בזו של האחרים"; על כך ששיתפו פעולה עם ההסתה וההסטה של אינסטינקט הציד החייתי, הטמון לדעתו בכל בני האדם, שבדרך כלל מכוון נגד בעלי חיים, "אל חלק מן האנושות עצמה". הוא סבור שהתוצאה תהיה כנראה  "פירוקה של האומה הגרמנית ופירוק כל מערכות השלטון שלה."

מדהים לזכור שאת כל הדברים הללו ראה עוד לפני הפלישה, הניצחונות, הקרבות העקובים מדם, רצח העם, וגם – התבוסה, הכניעה, ההתאבדות.

הפנר מסביר עד כמה חשוב שהציבור לא ייכנע ולא יתעלם. מדגיש כי אסור לאנשים להשלות את עצמם ולהאמין שאם יתכנסו בדל"ת אמותיהם ויתעלמו מהמציאות, היא בתורה תשתף אתם פעולה ותתעלם מהם. אפילו הוא, המתנגד הנחרץ לשלטון, נסחף בשלב מסוים ונגרר, ממש בניגוד לרצונו, לפעילות כמו-צבאית שבה ענד את סרט היד עם צלב הקרס, ותהה לא רק בדיעבד, אלא גם בשעת מעשה, איך זה קרה לו, וכיצד יוכל לנקות את מצפונו.

סבסטיאן הפנר הציל את עצמו. לא רק את גופו, אלא גם את נפשו. ב-1938 עזב את גרמניה, וחזר אליה רק ב-1954. באחרית הדבר לספר נכתב כי "במהלך מלחמת העולם השנייה פרסם מסות וספרים על גרמניה הנאצית, שנועדו לקהל קוראיו הבריטים," ובכך "תרם למסע התעמולה נגד משטרו של היטלר".

שבע עשרה שנים חלפו מאז שסיפורו של גרמני ראה אור בעברית. הן לא הקהו מעוקצו, ולא הפחיתו מהעניין שהוא מעורר.

Sebastian Haffner GESCHICHTE EINES DEUTSCHEN

מגרמנית: שולמית וולקוב