ארבעים וארבע שנים חלפו מאז האזעקה ההיא, של שבת בשתיים בצהריים, זאת שסימנה לנו, האזרחים, את תחילתה של מלחמת יום כיפור. רק שש שנים וארבעה חודשים חלפו בין אותה שבת לבין המלחמה הקודמת, זאת שזכתה לכינוי "מלחמת ששת הימים". ב-1967 הוכיח צה"ל עד כמה הוא מתוחכם. עד כמה "אנחנו" כל- יכולים. הביטחון העצמי המופרז, שלא לומר – היוהרה, הולידו שאננות; תחושה שמוטב להם, לאויבים, להמשיך ולהתיירא, כי גם אם יפתחו במלחמה, אין להם סיכוי "נגדנו". כולם – ההנהגה המדינית והצבאית, וגם הציבור – ידעו שיש למדינת ישראל הצבא הכי טוב במזרח התיכון, וחיל האוויר הכי טוב בעולם.
מלחמת יום כיפור, כידוע, הייתה שונה מאוד ממלחמת ששת הימים, כבר מתחילתה. הסורים והמצרים הצליחו להפתיע את ישראל, וגם את ארצות הברית, ששבה והבטיחה להנהגה הישראלית שמלחמה אינה צפויה. למעשה הם הפתיעו אפילו את עצמם: במאמר שפרסם ב-1983 (בכתב העת "מערכות") מי שהיה לימים ראש אמ"ן, אלוף אהרון זאבי-פרקש, אז עדיין קצין מודיעין מהשורה, תוארה ההונאה המתוחכמת שהפעיל נשיא מצרים דאז, אנואר סאדאת. כדי לשמר את אפקט ההפתעה, אפילו הקצינים הבכירים ביותר בצבאו לא ידעו, ממש עד הרגע האחרון, כי מתוכננת מלחמה. הכול היו בטוחים שמדובר בתרגיל צבאי בלבד. (בין היתר, מספר זאבי-פרקש, הופצו פקודות בדבר חזרתם של קצינים אל הקורסים הצבאיים שמהם קיבלו חופשה, לצורך ההשתתפות בתרגיל, מיד כשיסתיים, ב-9 באוקטובר. בפועל באותה עת המשיכו להתנהל קרבות קשים מאוד בכל החזיתות).
ההפתעה של מלחמת יום הכיפורים משמשת כר פורה לפיתוח תיאוריה שלפיה לא היה זה מחדל, אלא קונספירציה: אלה שמאמינים בה סבורים שמשה דיין, בשיתוף פעולה עם הנרי קיסינג'ר, שר החוץ האמריקני באותה עת, ונשיא מצרים, סאדאת, עשו יד אחת: כדי שיתאפשר להגיע להסכם שלום, "תעניק" ישראל למצרים מעין ניצחון, שיספק את הכבוד העצמי הערבי, ויכין את הקרקע לקראת ההסכם. במילים אחרות – יש הסבורים כי משה דיין הקריב אלפי הרוגים ופצועים ישראלים, ועשרות אלפי ערבים, וגם את כבודו, מעמדו ויוקרתו, מתוך שיקול אסטרטגי קר.
לדברי אבירם ברקאי, מחבר הספר מעשה שלא היה, קונספירציות מלחמת יום הכיפורים האיש המוביל את התפישה לפיה מלחמת יום כיפור לא הייתה אלא מזימה נואלת ומזעזעת בציניות שלה, הוא ההיסטוריון אורי מילשטיין.
ברקאי התגייס כדי לסתור בספרו, בשיטתיות ובעקביות, טיעון אחרי טיעון, את טענותיהם של הדוגלים באסכולת הקונספירציה. הוא עושה זאת ביסודיות מרשימה.
את הבסיס לטענות הנגד שלו אפשר למעשה לתמצת בכמה משפטים. ברקאי, המסתמך לדבריו על מסמכים כתובים, פרוטוקולים של ישיבות ממשלה ושל דיונים צבאיים, מסביר את הרקע להיווצרות המחדל, שנבע ממה שכינו לימים "הקונספציה": ממשלת ישראל סמכה על הערכות המודיעין של מי שהיה אז ראש אמ"ן, אלי זעירא, והשתכנעה שמלחמה אינה צפויה. היו לשאננות כמה גורמים: בידי המצרים לא היו עדיין די כלי נשק מתוחכמים (למשל – טילים מסוגים מסוימים), שהיו מאפשרים להם להכריע את המערכה. אותם כלי נשק היו צפויים להגיע למצרים מקץ שנתיים. הסורים, כך היו הכול בטוחים, לא יפתחו במלחמה בלי המצרים. אמנם הגיעו התראות מאשרף מרואן – מרגל שפעל בחוגים הקרובים ביותר לסאדאת והעביר לישראל מידע – אבל גם לפני כמה חודשים, באפריל של אותה שנה, הוא כבר התריע על מלחמה צפויה. בעקבות התראותיו גוייסו כוחות מילואים והתכוננו למלחמה שכלל לא פרצה. עלותו של המהלך הייתה גבוהה מאוד. באוקטובר לא רצה איש להכניס שוב את המדינה להוצאות, שנראו לא נחוצות, במיוחד מכיוון שהבחירות לכנסת היו צפויות בסוף אוקטובר 1973, והממשלה לא הפסיקה לספר לציבור ש"מצבנו מעולם לא היה טוב יותר". חוץ מזה, אלי זעירא כבר הוכיח לא פעם שהוא צודק. למשל – באפריל הוא היה בין היחידים שקבעו בביטחון שאין צורך לגייס מילואים, וצדק. הוא צדק גם כשהמליץ לא ליירט מטוס לבנוני, שכן ג'ורג' חבש לא יהיה על סיפונו. היו מקרים נוספים שבהם הוכיח שהמלצותיו נכונות, והם עוררו תחושה שמוטב לסמוך על שיקול דעתו. זעירא, בשיתוף עם האמריקנים שהרגיעו את הדרג המדיני, נפל בפח שטמנו המצרים. הוא השתכנע שאכן מדובר בתרגיל צבאי. מכל מקום, האמריקנים, בראשות קיסינג'ר, התרו כל הזמן, והזהירו את הישראלים שאסור להם בשום פנים ואופן לתקוף ראשונים, כפי שעשו במלחמת ששת הימים. ראש אמ"ן, אם כן, הוא זה ש"הקטין את גובה להבות החרדה".
ברקאי מתאר את המזימה "האמיתית", כפי שראה אותה בעבר בעיני רוחו, ואף כתב עליה: "קברניטי מדינת היהודים", כך סבר, חשו שביום כיפור של שנת 1973 "צצה הזדמנות" שאותה הוא מתאר כך: "בואו ניתן לאידיוטים לפתוח באש ונוודא שכל העולם ידע שלא אנחנו התחלנו; ואז, אחרי שיבינו שהתנהגנו למופת, נקבל לגיטימציה לעשות את מה שתכננו – נרחיב את שליטתנו באדמותיהם. נאיים על בירותיהם. ניצור סדר חדש במזרח התיכון. תחי 'מלכות ישראל הגדולה.'" כלומר – אם הייתה קונספירציה, היא פעלה בדיוק להפך ממה שאורי מילשטיין וחבריו סבורים – הישראלים היו בטוחים ששוב צפוי להם ניצחון מוחץ, שירחיב עוד יותר את שטחה של המדינה. (העובדה שהצבא לא היה מוכן כיאות למלחמה נסתרה מעיניהם.) גם את האפשרות הזאת, שבה האמין בעבר, סותר ברקאי ומראה מדוע אינה סבירה.
שיטתו לאורך הספר מסודרת מאוד. הוא מציג את הטענה, ואז סותר אותה, באמצעות ציטוטים, מראי מקום ועובדות שהוא מביא. למשל – טענה לפיה נאמר משהו בישיבת ממשלה מוכחת כבלתי אפשרית, כי אותה ישיבה לא התקיימה. או "עדות" כאילו מישהו (הרמטכ"ל, דדו) דיבר בקול "כמעט בוכה" אינה אמינה: המעיד לא נכח במעמד השיחה, שגה במועד שבו התקיימה, וגם לא הייתה לו שום אפשרות להקשיב לה בדיעבד, כי לא הוקלטה. הכותרות החוזרות הן: "טענת הקונספירציה", ומיד אחריה – "עובדות ופרשנות". "הרי לכם שוב הדבר המעצבן הזה – עובדות", הוא אפילו כותב פעם, בנימה מלגלגת.
הספר מרתק. ההפרכות הבנויות לתלפיות משכנעות, ולמען האמת, גם די מבהילות, כי הן חושפות את המהלכים שהובילו להכרעות הרות גורל. מישהו האמין. מישהו חשב. מישהו היה בטוח. מישהו שכנע. אז כך מגיעים להכרעות הרות גורל? שאלתי את עצמי, ונזכרתי בזווית הראייה האישית מאוד שלי, מאותה מלחמה. הייתי אז בת עשרים ושתיים. אם לתינוק בן חמישה חודשים. כשהאזעקה נשמעה הייתי לבד בבית. גרנו בקומה התשיעית של בניין רב קומות במרכז חולון. מכל החלונות שבדירה נשקפו זוגות: גברים עם תרמילים ונשים מתרפקות. הם נראים כמו בסרט על פרידה לפני מלחמה, חשבתי.
את המתיחות, הכוננות, התחושה שעומד להתרחש משהו יוצא דופן ומפחיד, חשתי במשך כמה ימים, ובמיוחד בשבת לפנות בוקר. אביו של בני הפעוט הוזנק כמה שעות לפני כן לטייסת, אבל גם בימים שקדמו להזנקה כבר הצטווה להיות בכוננות מוגברת.
מספרו של ברקאי למדתי שחיל האוויר הוצב בכוננות גבוהה יותר מאשר חיילות אחרים, כי ההכנות היו רחוקות מעיניו של האויב. ההנהגה לא רצתה לעורר תחושה שישראל מחרחרת מלחמה, ולכן לא הכניסו לכוננות גם את יחידות השדה.
לא היה לנו טלפון בבית, והשכנה שירדה אלינו לפנות בוקר הקישה על דלתנו לבושה בחלוק, וכרכמה את הפנים: מה פתאום מעירים אותה כל כך מוקדם, ועוד ביום כיפור, רק בגלל שהוא בכוננות…
התינוק ישן כשאביו יצא מהבית. אחרי שהתעורר, כשגמרתי להאכיל אותו, עמדתי אתו ליד החלון הגדול והשקפתי החוצה. היום עלה, האפור התבהר, הכבישים התמלאו לאטם. היה מוזר לראות את מעט המכוניות שנסעו בכבישים, כאמור – יום כיפור! אחר כך התנועה נעשתה כבדה וסואנת וכבר היה ברור שמשהו השתנה מאוד, אבל עדיין לא היה אפשר להבין מה בדיוק.
כמה דקות לפני השעה שתיים בצהריים, מילאתי את האמבטיה הקטנה במים פושרים ונעימים – רחצתי את התינוק שלי, שגרגר בהנאה. ואז – האזעקה. הצליל המבעית, החלול, המאיים.
הוצאתי את התינוק, הלבשתי, ירדתי בריצה במדרגות, לעבר המקלט.
ביולי לפני שלוש שנים נשמעה אזעקה בגוש דן. שוב הוצאתי מהאמבטיה פעוט – הפעם בן שנתיים וחצי, בנו של התינוק ההוא, שגדל מאז מאוד. עטפתי אותו במגבת ונכנסתי אתו לחדר המוגן שבדירה. הוא לא התנגד ולא התווכח. רק ישב עלי בפליאה וחיכה. כעבור כמה דקות בירר: "אפשר כבר לחזור לאמבטיה?"
תודה על הסקירה המעניינת. אני חושבת שמילשטיין לגמרי הרחיק לכת עם התיאוריות שלו….
והתייחסות שלישית עופרה שכבר פעמיים שכחתי לציין אותה והיא ניקרה בראשי בעת שקראתי את בלוגך לראשונה. הקטע האחרון בבלוג שבו הינך מוסיפה את החוויה האישית שלך , מאותו יום כיפור בבוקר ועד לאותה השעה שבה יללה הסירנה, הוסיף המון לדרמה של הבלוג. למרות שאותו קטע אישי ומרגש שלך החזיר את כולנו לעולם האישי שלנו באותה יממה הרת גורל. או בשפת הפיוט של הימים הנוראיים "היום הרת עולם"…….
תודה, שלמה.
עופרה כרגיל נהנה לקרוא את הניתוחים שלך במיוחד כשאת סוקרת נושאים שיש לי קצת מושג לגביהם. לגופו של הספר הנסקר. מאחר ומאז ומתמיד כל מה שקשור לכשל המודיעיני של מלחמת יוה"כ מרתק אותי, הרי שמיד עם צאת ספרו של ברקאי רכשתיו. היה זה בתקופת חגי תשרי האחרונים. לאחר שסיימתי ספרים קודמים שעמדו בתור, התפניתי בשבת אחת בחול המועד סוכות להתעמק בספרו של ברקאי: מעשה שלא היה. אני אוהב מאוד את סגנון כתיבתו המרתק של ברקאי . במיוחד נהניתי בזמנו בחוברת שיצאה על סידרת ראיונותיו עם אלי זעירא וכן מספרו "בשם שמיים" (באופן אישי הנני ממליץ בפנייך שתקראי בו למרות שחלפו כמה שנים טובות מאז יציאתו לאור). אבירם בסגנונו המרתק גם משלב כושר ניתוח וגם משלב נופך של דרמה ומתח. לאחר שסיימתי לקרוא את הספר המעשה שלא היה-חשתי הפעם תחושה של החמצה ולא משום הסיבה שאותה מציין למעלה אורי מילשטיין. טענה שכאילו התיזה של הקונספירציה טרם יצאה לאור . לא זו הסיבה שבעטיה חשתי החמצה (ואף ציינתי זאת בשיחה טלפונית עם אבירם ברקאי). לטעמי ברקאי השתמש בספר האחרון בפטיש של 5 ק"ג על מנת לדפוק מסמר קטן או נעץ. ככל שהתיזה הקונספירטיבית תתפרסם ואפילו על בסיס מה שהתפרסם אודותיה עד כה, הרי שהיא מתבססת במקרה הטוב על כרעי תרנגולת ובמקרה הרע על תרנגול ללא כרעיים ואפילו ללא קורקבן. אין אני חולק על כך שסאדאת הפעיל לפני המלחמה מלאכת מחשבת שהעמידה את "הכולנו חכמים כולנו גאונים" במערומיהם- למעט בודדים בקרבנו שלא שעו לאזהרות שלהם. יתכן גם שקיסינג'ר איננו חף מכישורי נכלוליות אולם אינני בקיא בנבכי אישיותו …
אולם להגיד על משהו ממנהיגי העם בישראל (במקרה שלנו דיין) שהיה שותף לקנוניה כזו-זו פשוט תיזה בלתי נתפסת. נניח נניח שאולי היתה מזימה משולשת ודימיונית שכזו האם אותו מנהיג ישראלי לא היה מביא בחשבון שגם החזית הסורית תהיה מעורבת? הרי ברור היה שמדובר על תקיפה בו זמנית ב-2 חזיתות. האם דיין היה נותן יד לסיטואציה לפיה הסורים מגיעים לגדה המזרחית של הכנרת ומאיימים על טבריה? הרי בנס ובשל גבורת לוחמים ומפקדים עזי נפש של צה"ל נמנע האסון והכוחות הסורים וכוח המשלוח העיראקי נבלמו ונסוגו עד מבואות דמשק. הרי בגבול הצפון לא היה כלל איזור חייץ. נניח שדיין הניח הנחת עבודה שבסיני יש איזור חייץ גדול עד הגעה לקו הירוק מנגד הוא ידע שברמת הגולן המצב לא היה כזה והוא תמיד הביע חרדה מה יהיה עם תתפתח מלחמה בצפון. הרי ביום כיפור לפנות בוקר כשהתקבלה הידיעה על פרוץ מלחמה בשתי החזיתות, מה שבעיקר העסיק אותו היה המצב ברמת הגולן והישובים הישראלים ברמה. אז לומר שהוא היה שותף לקנוניה שהייתה מעמידה את צפון הארץ בסכנה קיומית? יש גבול לתיזות של קונספירציה!!
עוד דבר, נניח כי דיין ואולי עוד מישהו או שנית/שתיים היו שותפים לקנוניה, כלום עולה על הדעת שעוד עשרות לא יהיו שותפי סוד? האם אותם 1-3 שותפי סוד היו יכולים למנוע מעוד לפחות 20 או 30 חכמים וגאונים להגיע למסקנה שיש מלחמה ובאמת להפוך שולחנות ולהכריז: רבותי זו מלחמה!!!!
צריך להודות על האמת, חוץ ממטי מעט כמניין אצבעות של יד אחת או בקושי 2 ידיים(ולא אזכיר שמות) כולם היו עיוורים. כולם היו נתונים בליקוי מאורות טוטאלי. ואם אותם חכמים וגאונים לא היו נתונים במצב של ליקויי מאורות.? ממש קשה להסביר את התופעה הזו כיצד כמעט כולם הוכו בסנוורים. אבל זו הייתה המציאות העגומה. אומנם לדיין הייתה עיין אחת יוקדת. האם באמצעותה הוא הצליח להפנט את כולם והיכה אותם בסנוורים? להבנתי היתה זו יד של ההשגחה העליונה. זה מזכיר לי את מכת הכינים במצריים. החרטומים של פרעה ניסו לצמצם ולמזער את מכת הכינים אולם הם לא הצליחו ואפילו גרמו לכך שהיא תהייה נוראית יותר. כשפרעה התרעם אמרו לו: אצבע אלוקים היא.
כלומר הדבר מעבר לכוחותינו. באנלוגיה- לא ניתן לתת הסבר הגיוני ורציונלי כיצד כולם היו סומים וכהי חושים לפני יום הכיפורים. אלא אם נאמר שאצבע אלוקים היא!!!
על מנת להזכיר לנו ש: שמנת עבית כסית….
תודה, שלמה. תמיד מעניין לקרוא דברים של מי שבקיא ויודע על מה הוא מדבר.
למעשה אתה מחזק את מה שברקאי כתב בספרו, מדוע לדעתך ברקאי "הגזים" ונהג כמי שחובט על נעץ באמצעות פטיש גדול? רק מכיוון שבספרו הוא מעניק תוקף כלשהו לתיאוריה שאותה הוא מבקש לקעקע? האם לטעמך התעלמות ודממה הם אמצעי יעיל יותר?
עופרה שלום, בעיקרו של דבר את צודקת תרתי משמע. גם באבחנתך שאני מחזק את העמדה שברקאי מחזיק בה אך מוסיף עליה נימוק וחצי שלא מספיק הודגשו בספר לטעמי (סוגיית הגבול והחזית הצפונית והטיעון שלא ייתכן שדיין "הדביק" את כולם בתכלית הקנוניה). כמו כן הנך צודקת בכך שאני סבור כי הספר "מאדיר" את הספר שטרם יצא לאור ומעורר סקרנות בקרב אותם קוראים שאוהבים לקרוא תזות של פרובוקציה וקונספירציה. מניסיוני למדתי כי קונספירציה היא בדרך כלל מפלטו של אותו אחד שאינו יודע או לא מסוגל לתת הסברים לכל דבר. בנסיבות שאלה הוא מחפש הסברים והצדקים קונספירטיביים. יתכן שהיה עדיף מבחינת ברקאי, ובמיוחד מאחר וממילא ספרו של מילשטיין טרם פורסם, לשלוח לו טיוטה של עיקרי טיעוני הנגד שלו. ייתכן שלאחר קריאת הטיעונים והניתוח המעמיק היה מגיע מר מילשטיין עצמו למסקנה שעדיף לזנוח את התיאוריה הקונספירטיבית ולא להביאה לדפוס. אני אומנם מסופק שכך היה קורה, אולם בשל הסיכוי האפסי כדאי היה לנסות. שהרי בנסיבות הנוכחיות עשה ברקאי שירות שיווקי חשוב לתפוצתו של הספר העתידי. כמו שאמרתי יש קהל יעד שאוהב ומשתוקק לקרוא תזות של קונספירציה והדוגמאות לכך בארץ ובעולם הן רבות. ראי ערך מתקפת הפתע בפרל ה-ארבור. רצח קנדי ואפילו רצח רבין אצלנו. כול תזה קונספירטיבית עסיסית (ככל ואפילושתהיה רעועה)) הינה בחזקת: איסטרא בלגינא, קיש קיש קריא.
אני די בטוחה – גם לנוכח תגובתו כאן – שאורי מילשטיין לא היה נסוג, אילו שלח אליו ברקאי את הטיוטה.
מה עניין נסיגה להר סיני? הרי את הטיעונים של ברקאי אני שומע כבר 44 שנים. הוא כתב על תזה שלי שלא קרא. וכל מה שכתב לא רלוונטי לגבי מה שיתפרסם בתוך חודש. מדהים שאנשים "רציניים" מתייחסים ברצינות לספר שתוקף. תזה שעדיין לא התפרסמה ועוד נהנים מכך. אכן תרבות גבוהה לעילא ולעילא!!!
מדוע שונאים אותה?
קןנספירציה היא מזימה או תחבולה חשאית, בדגש על חשאיות. לחשאיות יש שם רע בחברה הפתוחה, הדמוקרטית, בעלת ערוצי תקשורת רבים ומפותחים, רוויות מידע, שבה זכות הציבור לדעת הוא עקרון יסוד. כמו כל פעולה של בני-אדם, ולא רק שלהם, קונספירציות מיועדות לנטרל איומים. קונספירציה כ"תחבולה" היא שלנו, וכ"מזימה" – היא של אויבינו, שהרי גם פירושים נועדו לנטרל איומים, במסגרת מלחמת משמעויות. לפיכך, מנקודת מבט סובייקטיבית, למזימה יש משמעות שלילית, ולתחבולה – חיובית.
רוב האנשים חושבים על איומים/אויבים חיצוניים, אבל ישנם גם אויבים/איומים פנימיים רבים, שאת רוב האנשים הם מעסיקים בפועל הרבה יותר, ופוגעים הרבה יותר. מחבר שורות אלה פועל לפי העיקרון: אין שלילי ואין חיובי, יש רק אמת! מצד האמת קונספירציה נטועה בכל פעולה, כדי שהאויב החיצוני או הפנימי לא יוכלו לנטרל אותה. לפיכך, במחקר שנועד להגיע לחקר האמת יש לשאול לא אם הייתה קונספירציה, אלא היכן הצניעו אותה, איך הסוו אותה שותפי הסוד? היכן מבצבץ זנבה שבעזרתו יחשפו מכלול אבריה?
אם הקונספירציה מתוכננת בתבונה ומבוצעת כהלכה, היא מותירה מעט מאוד עקבות חד משמעיים, אך להעלימם לחלוטין לא ניתן. חברי האליטות דוחים בחומרה את הטיעונים לקיומה. מדובר בראשי המדינה, במפקדי הצבא, בהיסטוריונים ובעיתונאים, שאמורים לחקור אותה, שהרי מראש כוונת הממסד היתה להסתירה. גם האינטלקטואלים מתחמקים מאיומים על עצמם ומשרתים לשם כך את ראשי המדינה. פרדיגמת האנטי-קונספירציה, באשר להווה ולעבר הקרוב, רווחת בכל המדינות, על מנת לא לחשוף התנהגות "שלילית" של הבכירים, ובכך לאיים על החושפים. שונה היחס לגבי העבר הרחוק, שבכיריו הלכו לעולמם ואין הם מאיימים על החוקרים. להלן מובאות כאן קונספירציות אחדות שאין עליהן מחלוקת, על מנת להרגיל את הקורא לאופייה הטבעי של הקונספירציה, ולנטרל בו את האינדוקטרינציה נגדה:
בתורה מתוארות קונספירציות אחדות: אברהם אבינו, ביורדו מצרימה מפאת הבצורת, הסתיר מהמלך פרעה את זהותה של אשתו, בעצה אחת איתה, וכשחזר לארץ כנען, חזר ברכוש גדול (בראשית י"ב-י"ג).
יעקב אבינו, בעצה אחת עם רבקה אמו, השיג לעצמו בתחבולה את הבכורה מעשו אחיו (בראשית כ"ז). המסקנה: אם לא הייתה מצליחה הקונספירציה לא היה מתפתח עם יהודי. לפחות עבור היהודים, יעקב ורבקה דמויות חיוביות לחלוטין.
דוד המלך זמם עם שר צבאו יואב לחסל את אוריה החיתי, כדי ליטול לעצמו את אשתו-אלמנתו, בת שבע, (שמואל ב' י"א), אשר בנה, שלמה, מלך אחריו. מאותו זרע אמור לבוא המלך המשיח, שגם יושיע את ישראל וגם ישליט שלום בעולם. מכאן שקונספירציית דוד ויואב היא חיונית למין האנושי כולו.
מסתבר שקונספירציות בולטות בשורשי לאומיותנו. הן אף הועלו על הכתב בתקופה שמזימה נחשבה למעשה ראוי. הנביא ירמיהו נתן לכך ביטוי: "לא ישוב אף-ה' עד עשותו ועד הקימו מזימות-לבו". (כ"ג, כ'). למחשבות ה' בוודאי שמובטחת חשאיות.
במאה העשרים התרחשו לא מעט קונספירציות. הבולטת שבהן נרקמה בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית: אחרי מלחמת העולם הראשונה סייעה ברית המועצות לגרמניה לחזק את כוחה הצבאי. 20 שנה מאוחר יותר, ב-23 באוגוסט 1939, היא חתמה על הסכם אי התקפה עם גרמניה הנאצית, שכלל את חלוקתה של פולין בין שתי המעצמות. כך התאפשרה למעשה מלחמת העולם השנייה, וממילא גם השואה. בקונספירציה זאת ביקשה ברית המועצות להניע את מעצמות מערב אירופה להילחם זו בזו, וכשהן יותשו, להשתלט עליהן בתירוץ של הצלתן, וכך להשליט בהן משטר קומוניסטי. הקונספירציה לא הייתה נבונה, והראיה: ברית המועצות עברה מן העולם כתוצאה מן הדם שהקיזה בדרכה להגשים את מזימתה. פולין לעומת זאת היא היום מדינה משגשגת.
חמישה שבועות לפני הקמתה של מדינת ישראל רקמו דוד בן גוריון וחבריו מזימה נגד מנחם בגין וארגון אצ"ל, למנוע איחוד בין ה"הגנה" לבין אצ"ל, ולמנוע את שילובו של מנחם בגין במנהלת העם, שהפכה אחרי הכרזת העצמאות לממשלת ישראל הזמנית. הם האשימו את אצ"ל (ואת לח"י) בטבח ערבים בדיר יאסין, שהרי עם "רוצחי נשים וילדים" לא מתאחדים, ואותם לא משלבים בשום ממשלה. קונספירציה זאת אפשרה אמנם לבן גוריון להקים ממשלה בלי בגין וצבא בלי מפקדים בכירים מאצ"ל, אך לא לעולם חוסן: "רוצח הנשים והילדים" שולב כשר בממשלת לוי אשכול לפני מלחמת ששת הימים, והיה לראש ממשלה ב-1977, בין היתר בגלל תבוסת ישראל במלחמת יום הכיפורים. אחת הסיבות לתבוסה זאת היו הקונספירציות של בן גוריון ומקורביו, שיצרו תרבות אנטי אינטלקטואלית בתחום הביטחון, ולכך מוקדש פרק זה.
בסוף מלחמת העצמאות פיקד משה דיין על ירושלים. יחד עם מפקד ירושלים הירדני, עבדאללה טל, ועם נציגי הממשל הירדני, רקם קונספירציה לסיים את המלחמה בפועל מול הירדנים, לפני הקרבות בחזיתות האחרות ולפני סיומה הפורמאלי של מלחמת העצמאות. יש להניח שהצלחה זו לא נשכחה ממנו ב-1973.
לקראת מבצע קדש ב-1956 רקמו צרפת, בריטניה וישראל קונספירציה נגד מצרים. באותם ימים היא נחשבה למוצלחת. לכן, יוזמיה חשפו אותה ואף התפארו בה. אבי קונספירציית קדש היה הרמטכ"ל משה דיין, שעוד לפני כן הציע לבן גוריון ליזום סיבוב מלחמה שני עם מצרים. בן גוריון סירב, כי אחד הלקחים שלו ממלחמת העצמאות היה, שאל לה לישראל לצאת למלחמה ללא סיוע של מעצמה. הלאמת תעלת סואץ ונכונות בריטניה וצרפת להשתלט בכוח על התעלה, אפשרו לדיין לשכנע את בן גוריון, בעזרת מנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס, ליזום ולבצע את הקונספירציה של מבצע קדש.
בממשלת הקונספירציה של 1956 היתה גולדה מאיר שרת החוץ. ב-1973 היא היתה ראש ממשלה, ורוקם המזימות, משה דיין, היה שר הביטחון. אומנם העובדה שבראש מערכת הביטחון ב-1973 עמד קונספירטור אינה מוכיחה שהתרחשה קונספירציה, אבל היא מגבירה את האפשרות, ואסור לדחות אותה, כפי שנוהג לדוגמא חוקר המחדל המודיעיני, פרופ' בר יוסף, בספרו "הצופה שנרדם" ובפרסומים אחרים.
על פי עקרון השרידות, הרי כל מופע הוא גם מאיים וגם מאוים. קל וחומר בני אדם, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, מערכות פוליטיות. מכאן הסיק הפילוסוף היווני הרקליטוס ש"המלחמה היא אבי הכול". ופרידריך ניטשה הוסיף בספרו "מעבר לטוב ולרע": "בימי שלום תוקף הלוחם את עצמו". מחבר ספר משלי קבע ש"בתחבולות תעשה לך מלחמה" (משלי כ"ד ו') שאחרת לא תשרוד. זאת הייתה סיסמתו של "המוסד" בעבר, וסיסמתו בעת כתיבת שורות אלה: "באין תחבולות ייפול עם ותשועה ברוב יועץ" (משלי י"א י"ד). כאז כן עתה.
בתרבות הדמוקרטית קיים מיתוס שהעם שולט במדינה, וזכותו לדעת, כאמור, מה פעלו השליטים בשמו. מיתוס זה עצמו שהוא קונספירטיבי – נועד לשכנע את הציבור להפיק מעצמו את מירב האנרגיה ולהקריב את עצמו בשעות משבר ובייחוד במלחמה, שהרי הלוחמים המסַכנים את עצמם, שחלקם אף יפלו בקרב, הם כביכול, לפי המיתוס, השליטים האמתיים של המדינה, והם נלחמים כדי לא לאבד שליטה. אם מיתוס זה היה מיושם כלשונו, לא ניתן היה להילחם בתחבולות ולנצח. לפיכך, השליטים למעשה, שנבחרו או מונו, פועלים בדרך קונספירטיבית כפולה, גם מול האויב החיצוני, וגם מול הציבור שבחר בהם, שהוא בבחינתם האויב הפנימי העלול לא לבחור בהם שוב, אם יגלה שרימו אותו. כך הם מרסקים את התרבות הדמוקרטית, מבלי שהציבור מבין זאת. בכך הבחין המדינאי והפילוסוף הרומי, מרקוס טוליוס קיקרו, לפני כאלפיים ומאה שנים, בקובעו: "בסאון כלי הנשק נעלמים החוקים" (נאום בעד מילו). מכיוון שהמלחמה היא אבי הכול והיא קיימת תמיד, הרי הדמוקרטיה היא מיתוס, והחוקים הם מניפולציה כדי לאפשר לשליטים/קונספירטורים לשרוד במעמדם.
מסקנה: קונספירציה היא אחד הממדים בהתנהגות האדם, קל וחומר בהתנהגות ראשי מדינות, ועל אחת כמה וכמה במלחמות המתנהלות תמיד. לפיכך, כשאנחנו חוקרים מלחמה, לרבות מלחמת יום הכיפורים, עלינו לחשוף בין היתר את ההיבטים הקונספירטיביים שלה. העובדה שאורי בר יוסף הוא פרופ' ליחסים בין לאומיים באוניברסיטת חיפה, אינה סותרת את חוסר הבנתו את המציאות הבין לאומית, ומלמדת גם על תהליכים של אינדוקטרינציה, במקום פיתוח חשיבה, באקדמיה.
אם אבירם ברקאי היה באמת "עושה זאת ביסודיות מרשימה" הוא היה מחכה בסבלנות עד הופעת ספר המחקרים של "הפורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים" שאני מרכז: "ניצחון בסבירות נמוכה" על מלחמת יום הכיפורים. בספר שיצא לאור בעוד כחודש, יתפרסם פרק שחברתי "השערת הקונספירציה". היה עליו לקרוא את הפרק שהרי קרוא וכתוב הוא יודע ואז הוא היה מתמודד עם טיעוניי. את ספרו הוא ביסס על סמך ראיונות והרצאות שנתתי פה ושם. זאת "חובבנות מרשימה". מעניין מה בער לו או למי? ואם בער, אולי זה ביסוס נוסף להשערת הקונספירציה.
שלום עופרה,
לפני מספר ימים סיימתי לקרוא את ה"רצח בבית הספר לאמנויות". שזרת עלילת מתח מעולה, והותרת מקום להרהורים לאחר הקריאה מבלי לעשות ספויילר: מה קרה למיקי ? אלצהיימר או שהוא קיבל טיפול כמו דמות אחרת בספר? דמותו האניגמטית של השומר הלכה קצת לאיבוד. נהניתי, תודה לך.
איזה יופי, שימחת אותי מאוד! 🙂
מלחמת יום הכיפורים לא הייתה מלחמה כוללת, ולא היתה לה מטרה לכבוש את מדינה ישראל ואפילו לא את השטחים שנכבשו ממצרים וסוריה במלחמת ששת הימים. היא היתה מחטף שנועד לזעזע את ישראל ולהביא אותה למשא ומתן שיביא להחזרת סיני. אסד הצטרף בתקווה לקבל את הגולן, אך שגה ב 1977 כשלא הצטרף לסאדאת, שאז היה מקבל את רמת הגולן בדיוק כפי שסאדאת קיבל את סיני.
תודה על סקירה מעניינת וחשובה!!
עמיקם סלנט
http://www.historicalmoments2.com/
תודה!